"אז תתפשרי". קבעה שלומית וסגרה את הדיון. "תתפשרי. את כבר לא צעירה. את חייבת להחליט אם את רוצה להתחתן או להישאר רווקה כי עם כל מה שיש לך את מפחידה את הגברים".
נו מה? פעם ראשונה שאני שומעת את זה? ככה הן אומרות מסביבי כל הזמן. ה"חברות" שלי. כולן כבר נשואות. וגם סתם נשים מרשות לעצמן להעיר לי הערות מידי פעם.
תרצה קוראים לי.
אבל מאחורי הגב הן מכנות אותי תרצה הרווקה.
ולא רק אותי. גם את האחיות שלי. ארבע אחיות יש לי וכולן רווקות. אני יודעת שאנשים מדברים עלינו מאחורי הגב. חמש יתומות רווקות. אולי משהו לא בסדר אצלן?
בשביל מה הייתן צריכות לעשות את זה? שואלת אותי שלומית. היא מתכוונת כמובן לאותו אירוע בו באנו לפני משה ואמרנו: "אבינו מת במדבר ... תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו".
"מילא אם הייתן באות למשה לבד בבית שלו. פותרות את העניין בשקט. אבל ככה? לעמוד לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה בפתח אוהל מועד? ככה לפני כולם? כל כך לא נשי. מה אתן פמיניסטיות?" שלומית כיווצה את שפתיה בתיעוב כשהגתה את המילה הלועזית.
"לא. מה פתאום?" אמרתי. "למה להשתמש בכינויים? אנחנו רק רצינו צדק".
שלומית הייתה עדינה. פעם כשהלכתי ברחוב שמעתי שני אנשים מדברים עלינו. התחבאתי שלא יראו אותי והקשבתי בחשאי לשיחתם.
"נחלה הן רוצות". אמר האחד. "כמו גברים. הלוא כתוב בתורה במפורש שירושת הארץ זה לגברים. כתוב או לא כתוב?"
"כתוב. כתוב." ענה השני. "אז מה הן רוצות? הראשון הגביה קולו. "למה לצאת כנגד התורה? למה למרוד בקב"ה?"
"רפורמיות". פסק השני
ברחתי משם בבכי. אני רפורמית? אני מורדת בקב"ה? וכל זה משום ששאלנו לנו חלק בנחלת אבות? משום שרצינו להמשיך ולשאת את שם אבינו? שלא יגרע שמו מתוך בני ישראל?
"את אישה עם נחלה" אומרת שלומית. "זה לא נורמאלי. זה מרתיע גברים. אולי פשוט תוותרי על הנחלה? או שאולי תתפשרי ותתחתני עם מישהו משבט אחר?"
כן. אני בררנית. לא מספיק שיש לי "גיבנת" בדמות נחלה בארץ ישראל אני גם לא מוכנה שהיא תעבור לשבט אחר. לכן אהיה מוכנה להינשא לבני שבטי בלבד.
שלומית אומרת שבגילנו השבט כבר לא כל כך משנה. וממילא האישה מחנכת את הילדים אז לא נורא אם הגבר לא מקפיד בדיוק על אותם דברים שאת מקפידה.
לפעמים אני חושבת ששלומית צודקת.
ואני באמת רוצה להתחתן.
אבל אני לא מוכנה לוותר על אהבתי הגדולה, ארץ ישראל. אחוזה בתוך אחי אבינו. זה כל מה שרצינו. ואם לא אנשא בשל כך עד גיל ארבעים, יהי כך. אבל אני עדיין מאמינה שבסופו של דבר אנחנו נתחתן. כולנו. מחלה, אני, חגלה, מלכה ונעה. בסוף נמצא לנו גברים מבני שבטינו שלא מפחדים מנשים עם עקרונות. נשים חזקות שמאמינות בצדק. שמאמינות שפקודי ה ישרים. ומשמחי לב. ומצוותו ברה ומאירת עיניים. שמאמינות בשארית ישראל שלא יעשו עוולה.
"גם בתוכנו מחכה, שותקת,
חלקת ארץ קטנה, חרבה.
והגשם שלנו איחר לרדת.
הגשם שלנו
טרם בא.
אך הגשם שלנו יבוא
עננים כבר זעים במרחק.
הגשם שלנו קרב, קרב
בצעדי ענק."
(גשם הקשב לנשים / תרצה אתר)