"זו שנה ראשונה שאני לוקח מקום ראשון באליפות ישראל. מאוד רציתי את התואר הזה ועבדתי בשבילו הרבה מאוד. יש רגעים בספורט שאתה אומר לעצמך 'זה היה שווה את כל המאמצים שהשקעתי' וזה בלי ספק היה רגע כזה. זו הייתה השנה הכי טובה שלי ואני מאוד מרוצה שהשגתי את התוצאות שרציתי, ואפילו מעבר".
כך מתאר יאיר כרמלי, בן 20 מגבעת שמואל, את רגע הזכיה באליפות ישראל בטניס שולחן. יאיר הוא בעל מוגבלות פיזית, והזכיה שלו באליפות ישראל לנכים ליחידים ולזוגות, כלל אינה מובנת מאליה.
"זה קרה בליל הסדר כשהייתי בן 8 וחצי", מספר יאיר "שכבתי על הספה עם 40 מעלות חום. פינו אותי, לבית חולים שם עברתי סדרת בדיקות עד שגילו שיש לי דלקת בקרום המוח שהסתבכה. הייתי מאושפז במשך ארבעה חודשים ואיבדתי את היכולת לדבר וללכת. לאחר מכן, עברתי למחלקת שיקום שם עברתי תהליך ארוך ומיגע של שיקום במשך שנה וחצי".
איך המוגבלות באה לידי ביטוי בחיי היומיום שלך?
"כיום אני סובל ממחלת האפילפסיה. הדיבור שלי עדיין כבד ולא תמיד מובן ויש לי בעיות של קשב וריכוז ובעיות התארגנות. אני זקוק להסעה כי בגלל האפילפסיה אני לא נוסע בתחבורה ציבורית. תמיד יש סכנה שאקבל התקף אפילפסיה באמצע הכביש וזה יכול לעלות לי בחיים. כדי להתגבר על קשיי הדיבור עברתי הרבה טיפולים עם קלינאית תקשורת ואם אני מתרכז בדיבור שלי אז הוא בסך הכל מובן".
בעידוד סבו, שהיה ספורטאי בעברו, יאיר החל לשחק טניס שולחן ברצינות. יאיר היה אז בן 11, וסבא שלו לא התייאש: "בהתחלה הסיכויים נראו קלושים. הכדורים היו עוברים אותי כאילו הייתי אוויר, הייתי מאבד שיווי משקל מאוד בקלות. אבל לא ויתרתי, ולאט לאט, בהתמדה ובכוח רצון גדול מאוד התחלתי להשתפר. המפנה היה כשהגעתי למועדון ספורט איל"ן ספיבק רמת גן. היום אני משתדל להתאמן כמה שיותר. כשיש לי ימים פנויים אני מתאמן אימון בוקר ואימון ערב, ובין לבין מתאמן בחדר כושר. בימים רגילים אני משתדל לעשות לפחות אימון אחד ביום".
יאיר כרמלי במרכז צילום: באדיבות המצולם
יאיר לומד בבית הספר לחינוך מיוחד "בית חינוך ממ"ד מישרים" בשוהם, וילמד שם עד שיהיה בן 21: "הגעתי לבי"ס בגיל 14, טעון מאוד ומלא אכזבות מבתי ספר קודמים. בזכות מיכל המנהלת, צוות המורים והסייעות, שכולם באמת אנשי צוות ברמה מאוד מאוד גבוהה עם לב ענק, יצאתי מהמשבר שלי. בית הספר ענה בדיוק לצרכים שלי, יש בו כיתות קטנות עם מורה וסייעת מה שמאוד הקל עליי ללמוד. אני באמת אוהב את את בית הספר, יש שם הרבה פעילויות. מאוד דואגים לכל תלמיד ותלמיד וכל הזמן חושבים איך לשפר ולשדרג את בית הספר. בכל בוקר אני נכנס לבי"ס עם חיוך ויוצא עצוב בגלל שהיום נגמר".
אתה משתתף בפעילויות ספורטיביות גם בבית הספר?
"אני משתתף במועדון ריצה בבית הספר כבר שלוש שנים וכל יום שישי רצים כמה קילומטרים. קבוצת הריצה שלנו מורכבת מהמורה לספורט שירי, תלמידי בית הספר וכעשרה ספורטאים מקצועיים שמתנדבים לרוץ איתנו. יש בקבוצה רצים ברמות שונות וכל אחד יכול לרוץ בקצב שלו. האווירה מאוד טובה ומשפחתית. בכל פעם אני מתרגש מחדש לראות איך המתנדבים עוזרים לתלמידים, תומכים בהם והכל בחיוך אהבה וסבלנות".
יאיר עשה גם שנת שירות לאומי במועדון 'ספיבק' בו הוא מתאמן, בתור עוזר מאמן בטניס שולחן. לשאלתה למה דווקא שם, עונה יאיר: "בחרתי בספיבק כי היה לי מאוד חשוב להחזיר משהו למקום שכל כך עזר לי".
הקיץ התקיימה המכביה, ואתה השתתפת בה
בקיץ האחרון היו לי שתי חוויות יוצאות דופן. אולי הרגע הכי מרגש בחיים הספורטיביים שלי היה בטקס הפתיחה של המכביה. ברגע שאתה נכנס לאצטדיון טדי בירושלים ו-30,000 אלף איש צועקים 'אל אל ישראל', זו התרוממות רוח שקשה לתאר. זה נפלא לצעוד יחד עם 2,000 ספורטאים ישראלים ועוד 8,000 ספורטאים יהודיים מכל העולם. לדעת שאני חלק מהמשלחת המארחת זה תחושת סיפוק גדולה מאוד. הקיץ הייתי גם במסע לפולין, חוויתי שם חוויות שלא אשכח אותם עד סוף החיים. יצאתי בתחושה שאנחנו צריכים להודות לה' בכל יום שיש לנו מדינה וצבא משלנו".
יאיר כרמלי בפעולה צילום: באדיבות המצולם
השנה אתה מסיים את הלימודים. מה התוכניות לעתיד?
"אני אמשיך לעסוק בספורט תחרותי עד כמה שאוכל, ובמקביל, בע"ה, ארצה לאמן ספורטאי טניס שולחן צעירים. אני גם רוצה לספר את סיפור החיים שלי. סיפור של ילד שביום אחד איבד את כל עולמו, אבל במאמצים רבים הצליח להתרומם ולהגיע להישגים לא מבוטלים. אני מקווה שזה ייתן השראה לאנשים אחרים".
לא רק בטניס שולחן, כנראה גם באופטימיות אין מי שינצח אותו: "אני בן אדם שעבר דברים מאוד קשים בחיים. למרות כל זה אני מצליח לקום בבוקר עם חיוך ומנסה לראות את חצי כוס המלאה. אני שמח בחלקי ויש לי חיים מאוד מעניינים. יש לי בשביל מה לקום בבוקר מה שבכלל לא מובן מאליו. אני מכיר אנשים מעוררי השראה שגם הם עברו דברים קשים בחיים. היו לי רגעים מאוד מיוחדים כמו המכביה ועוד כל מיני רגעים שהם באמת יוצאי דופן, ובאמת, שלמרות כל הקשיים כיף לי לחיות".