חדשות כיפה

איך הפך חג החירות - לחג האקונומיקה והניקיונות?

במסגרת עבודתי, ישבתי עם קבוצה של סטודנטים צעירים, פעילים חברתית, והופתעתי ממש לשמוע גם שם את שיח הניקיון. מתי זה קרה?

איך את עושה את זה?

איך את עושה את זה?צילום:

במסגרת עבודתי בהנגשה לכבדי שמיעה, ישבתי עם קבוצה של סטודנטים צעירים, פעילים חברתית, והופתעתי ממש לשמוע גם שם את שיח הניקיון. מתי זה קרה, ואיך הפך חג החירות, האביב וההתחדשות לחג האקונומיקה והניקיונות? לנקות זה כיף אבל אל תיתקעו שם.

אין לי בעיה עם ניקיונות. לפעמים זה כיף לנקות. ובטח שתמיד זה כיף לראות את התוצאות, כיף לרענן להיפטר מדברים מיותרים (אישית אני לא חזקה בזה) אבל איפה עובר הגבול? בניהול החיים, בהורות,  ובניסיון ללהטט בין מטלות החיים השונות, אנחנו עלולים להתבלבל. 

ואז כל כך נחוצה העצירה לכמה דקות או שעות של שקט ואיפוס, כדי להגדיר לעצמנו מחדש מה עיקר ומה טפל. איפה אנחנו מתגלגלים מכח האינרציה, ומה המחיר שאנחנו (או בני משפחתנו) משלמים.
כאנשים מאמינים זה דווקא קל יותר. כי יש איזה מגדלור שמסמן לנו מה היעד שלנו בסופו של דבר. 
יש המון הלכות בדרך, חומרות ומנהגים שונים, אבל יש לנו איפה לחפש את התשובות לשאלה שאולי אנחנו לפעמים, בסחרור העבודות ובלהט הניקיונות, שוכחים לשאול: "מה העבודה הזאת לכם?"

ואם בכוונתנו להישאר עירניים באותו לילה חגיגי, ומתיימרים לתת תשובות לבן החכם והתם, יהיה זה מן ההגיון שנקדיש זמן לבירור השאלה הזו מול עצמנו. מי כמוני יודעת שיש סוגים שונים של בנים, וכמו שמדריך אותנו מחבר ההגדה, יש לגשת לכל אחד בגישה המתאימה לו. 

יחד עם זאת, אני גם יכולה להתחבר בקלות לגישה הסוברת שכל ארבעת הבנים עשויים להיות חלקים של אותו ילד עצמו. יש תקופות שאנחנו מעריצים את חכמתו, ותקופות שאינו יודע לשאול, ותקופות שבא לנו להקהות את שיניו, ותקופות שסתם לא שמנו לב לקיומו. 

בשביל לתת את הדעת על הצרכים של הילדים שלנו, אנחנו צריכים מרחב התבוננות. זה ממש לא יכול לקרות כשהרצפה רטובה, כל החלונות מפורקים וכך גם המגירות של המטבח, ואנחנו בלחץ שהילד יגע בחומר ניקוי, יפיל על הרצפה משהו שביר, או סתם ידדה עם ביסקוויט לאחד האזורים "הסטרילים".

לעשות עיקר וטפל (וכן, לאמץ את הנחיותיו השפויות של הרב אבינר לנקיון פסח) זה הכרחי כדי לא "לשפוך את התינוק עם האמבטיה". מגיל צעיר למדנו את רש"י על חוה והנחש: "ולא תגעו בו" - הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון ... ודקלמנו את הביטוי "כל המוסיף גורע". למדנו, אבל לא באמת הפנמנו.

והציבור הדתי הוא ממש מקצוען בלהוסיף החמרות, גזרות, ובעיקר מוסכמות חברתיות, שבסופו של דבר פעמים רבות מגיעים למצב שבו מואסים בכל העסק הזה והודפים אותו מעלינו. בשיחות המוסר באולפנא, תהליך כזה היה קרוי "עצת היצר", זה שאומר לך בוא תחמיר, ובסוף גורר אותך לבעוט בכל. 

לפני מספר שנים, כשהחלמתי ממחלה, הזמינה אותי גיסתי להצטרף אליה למלון בים המלח בפורים דפרזין. הלינה מחוץ לירושלים חייבה אותי במקרא מגילה. אז מצאנו מלון שהייתה בו קבוצה דתית, וכשהמתנו שם לקריאת המגילה, שמעתי שיח בין שני גברים על בחירתם בחופשה הזו: "אשתי נמאס לה מכל הבלגן הזה, של המשלוחי מנות, ואמרנו בוא נעזוב הכל וניסע לים המלח". בעיניי זו דוגמה קלאסית (ולצערי אחת מני רבות) שממחישה איך אנחנו מפריזים ומעמיסים על עצמנו, ממציאים חובות שאינן כתובות בשום מקום, עד שמואסים ובורחים למקום שבו אין כמעט זכר לשמחת פורים.

אז קחו לעצמכם שעה, שעתיים (כן, שימו סלוטייפ על כמה מגירות שלא תספיקו לנקות אותם ותסתדרו בלעדיהם שבוע) ותגדירו לעצמכם מהו העיקר בשבילכם. מה אתם רוצים לכם ולילדיכם בחג הזה, ובעיקר לעצמכם. תהיו בני חורין. וגם אם הדרך לשמחת החג עוברת בקירצוף התנור והמקרר, בואו לא ניתקע שם, על אם הדרך.
 

אורנה דן - אם ל-13, תומכת הורות ומשפחה. מומחית לחכמת השבט. דולה ומנחת הורים. להרשמה למפגשי ההורים הקרובים: 054-2656527, orniki@neto.net.il   

  
 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

שמשת אוטובוס שנורה. ארכיון צילום: ארגון נהגי האוטובוסים בישראל

זכרייה זביידי מואשם בביצוע שני פיגועי ירי

קרא עוד