אם יש משפט שכל אבא שיש לו לפחות ארבעה ילדים חושש לשמוע, חוץ מ'מאמי אני בהיריון' זה 'אבא אני רוצה כלב'. המשפט הזה מטיל אימה על כל בר דעת ובעל נסיון. אני זוכר את אבא שלי ז"ל מנסה לעמוד בגבורה כנגד הפצרותיהן של אחיותיי בענייני חיות מחמד ובסוף גם הוא נשבר והיו לנו שתי כלבות (לא ביחד, זו אחר זו) וחתולה. אני זוכר את אבא שלי מטייל עם הכלבה ודואג לה וכו'.
היה לי ברור שמתי שהוא זה יגיע גם אל ביתי. בישוב בו אנו גרים ישנם כלבים רבים וכולם משוטטים. אין אף כלב הקשור ומוחזק בבית או בחצר, אולי זה קשור לעובדה שאין חצרות לבתים והכל די ביחד ופרוץ. זה ממש מגניב מחד אבל מגיע לכלבים קצת פחות. בכל אופן מסע הלחצים להכנסת כלב הביתה התחיל לא הרבה אחרי שעברנו לכאן. ובמשך כמעט שנתיים הצלחתי להדוף בגבורה את כל ההתקפות. ברוך ה' נולד לנו בן חמישי, הרבה אור ושמחה בבית ובאמת ילד מתוק ומהמם. באותה העת המליטה הכלבה הבכירה בישוב חמישה גורים ולא ייחסתי לכך חשיבות מרובה באותו הזמן, טעות.
בזמן הברית החליטו גיסי ורעייתו לאמץ את אחד הגורים מה שכנראה הצית מחדש את הרצון בכלב. וכך למתקפה הצטרפה לא אחרת מאשר נוות ביתי אשר איני יודע איך, אולי בגלל שעוד הייתי מאושר בתוספת החדשה, להוסיף תוספת לתוספת ולהפוך אותנו למשפחה עם חמישה ילדים וכלב. גור קטן וחמוד. כמובן שכולם (מספרים 1-4) הבטיחו שהם יטפלו, יטיילו ויאכילו את הגור העתיד להיות כלב בוגר ומלא קרציות. אך הבטחות לחוד ומציאות לחוד.
כן יש ערך גדול מאד לחיית מחמד ובוודאי שהילדים עוזרים, אבל למה לעזאזל הם עוזרים לי ולא אני להם, למה??? למה אני צריך לדאוג לנקיון שלו, לאוכל שלו, למים שלו ולנסוע להביא אותו אם הוא בורח מהבית? זה שלכם - תטפלו בו. אבל כאן נכנסת ההורות, האחריות שלנו לתקן את הטעויות שלנו.
אם הסכמת להכניס כלב הביתה, אין לך אלא לקחת אחריות ולטפל בו. ועל זה כבר נאמר המשפט העתיק - הפיקח יודע לצאת מהצרות אליהם החכם לא נכנס מלכתחילה.
תהיו הורים חכמים לא פיקחים.