"אמרתי לבעלי: בוא נשלח את הבנות, תן לי להישאר איתך בשבי"

שבועיים חלפו מאז שרון אלוני-קוניו שוחררה משבי החמאס בפעימה הרביעית עם שתי בנותיה הקטנות, התאומות אמה ויולי. גופה כבר לומד להסתגל לארץ, אך ליבה עדיין שם. בעלה, דוד, עדיין בשבי - יותר מחודשיים. בריאיון לסוכנות הידיעות רויטרס אלוני-קוניו סיפרה על התחושות בשבי, על הפחדים שמלווים אותה, ועל רגעי השחרור שקרעו אותה מאהבת חייה.

"כל דקה היא קריטית, התנאים שם רעים והימים נמשכים לנצח", סיפרה אלוני-קוניו על השבי, "זו רולטה רוסית. אתה לא יודע אם מחר בבוקר הם ישאירו אותך בחיים או ירצחו אותך, בגלל שבא להם או בגלל שהם נדחקו לקיר". לאורך השהות שלהם, לא ידעו בוודאות האם עושים מאמצים לשחרר אותם. "כל יום שם זה בכי, זה תסכול, זה חרדה, זה שאלות כמו 'כמה זמן נהיה כאן?', 'שכחו אותנו?', 'ויתרו עלינו?'. זה ייאוש שמעולם לא חשבנו שנחווה".

שרון אלוני-קוניו: "התחננתי בפניו: אל תלך, אני שבורה, אני לא יודעת איך אני אהיה בלעדיך"

שלושה ימים לפני השחרור המיוחל, היא והבנות הופרדו מבעלה, שנלקח למקום אחר. "שלוש שעות ישבתי והתחננתי בפניו: אל תלך, אני שבורה, אני לא יודעת איך אני אהיה בלעדיך", תיארה בכאב, "והוא אומר לי 'אני מת מפחד'. ואני אומרת לו, 'בוא נשלח את הבנות, נגיד להם שייקחו את הבנות. יש לנו משפחות שידאגו להן, תן לי להישאר איתך'. אבל זו בכלל לא הייתה אופציה".

המחשבות על בעלה שנותר בשבי הנוראי לא מניחות לאלוני-קוניו והבנות. "הילדות שלי קרועות. אני קרועה", הודתה, "הוא הבן זוג שלי עשר שנים. החצי השני שלי. הוא אהבת חיי, האבא של הילדות שלי, שכל יום שואלות 'איפה אבא? איפה אבא?'. אני מבועתת מהאפשרות שאקבל חדשות רעות".

אחד הקשיים הגדולים ביותר בשבי היה המחסור החמור במזון. אלוני-קוניו שהתה שם עם שתי בנותיה הקטנות, שנגעו לליבן של מדינת ישראל כולה, וגם של החטופים ששהו יחד איתן. "כולם ויתרו על האוכל בשבילן", סיפרה האם, "אתה לא ידעת אם בערב תהיה פיתה אז בבוקר שמרנו חלק לערב. הכול היה מאוד מחושב, רבע פיתה, חצי פיתה, כדי לשמור לבוקר שלמחרת".

"זה לא מצב נורמטיבי לילד בן שלוש, הן היו צריכות לעשות צרכים בכיור"

הבנות הקטנות נאלצו להתמודד לא רק עם מחסור באוכל, אלא גם עם שומרים מפלצתיים שדרשו לאשר כל תזוזה. לעיתים הבנות לא הצליחו להתאפק עד שאישרו להן לקום לשירותים, והיו צריכות לעשות את צרכיהן בפח או בכיור. כשהייתה הפסקת חשמל הסכימו החוטפים לפתוח את הדלת ואת הווילונות, והחטופים נדרשו ללחוש כל אותו הזמן, גם כשההפסקה נמשכה 12 שעות.

הטראומה, מעידה אלוני-קוניו, תלווה אותם עוד זמן רב. "אנחנו כולנו עם המון טריגרים", סיפרה, "כל רעש קטן, כל טריקת דלת, כל מטוס שעובר, הילדות דרוכות, נצמדות אליי. התקפי זעם, כי הן היו צריכות להיות כל כך בשקט 52 יום, סגורות בחדר אחד. זה לא מצב נורמטיבי לילד בן שלוש. זה לא להיות במקום הומה עם צעקות, כי זה מזכיר את זה, זה לא לדפוק על דלתות לידי, זה אפילו לא לישון עם דלת סגורה. החיים השתנו".