היום (ה') 12 במאי, הוא יום האחות הבינלאומי. מכיוון שהיום היה היום האחרון לטיפול שקיבל הבדרן ואיש התקשורת קובי אריאלי באשפוז יום המטולוגי בבית החולים שערי צדק בעקבות בעיית השרירים, ומכיוון שהיום, כאמור, יום האחות הבינלאומי, החליט אריאלי לכתוב על אחיות ולהרים להן.
ברשומה שהעלה לחשבון הטוויטר שלו הקדים אריאלי: "בואו נרים לאחיות. בואו. אני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל. מכירים בוג'ה? אינפיין? בולנה? טוט וויי? סה טו פימאל? זו רשימה של אותה מילה בהרבה שפות. המילה היא "כואב". יש בארץ קבוצה ששולטת היטב ברשימה הזו. כל אחות בארץ כמעט יודעת לדקלם אותה, כי כל אחות לומדת מייד בהתחלה איך שואלים "כואב?" בכל שפה שהיא. כשהרופא שואל "כואב?" זה כדי לקבל אינדיקציה או כדי לטפל. כשהאחות שואלת "בוג'ה?" השאלה עצמה כבר פותרת חצי מהכאב. כי מה אנחנו בסך הכל רוצים כשאנחנו פה עם הצינור? להרגיש מטופלים. לדעת שאנחנו בידיים טובות".
אריאלי סיפר על פנינה האחות שקיבלה אותו בפעם הראשונה: "היא לא חייכה חיוך מוגזם של גננת בצהרון, ספקה כפיים ושאלה בהתיילדות: 'עשינו בעיות'? היא בקושי דיברה. רק נתנה מבט אחד טוב שנסך ביטחון לאורך כל הטיפול. אחר כך באו כל האחרות וכל אחת בתורה נתנה בדיוק את אותה התחושה".
אריאלי כתב על כך שכל מי שביקר דקה מחייו במוסד רפואי כלשהו, כולל טיפת חלב או חניון בדיקות קורונה מכיר את התחושה עליה הוא מדבר. "רגע אחד של מבט ראשוני נוסך ביטחון שקובע כמעט שרירותית את כל ההמשך. ואז הידע המקצועי הנדרש והעמל המפרך, הטכני, הבלתי נגמר: זה זורם. זה נעצר. חוי זה מצפצף. זה בסדר? זה נשבר. זה נגמר? איפה תמי? זה סתום. אני צריך. זה לוחץ. אפשר מים? אפשר את הוילון? לסגור? לפתוח? זה לא נגמר. לשניה אחת זה לא נגמר. נסו לדמיין בראש תמונה של אחות ותראו שהתמונה היא של אחות הולכת במחלקה. רצה. מתזזת. ובתוך כל זה היא עוד צריכה לשמור על הפרצוף ההוא נוסך הבטחון, שהרי לשם כך אנחנו קוראים לה, נכון? אנחנו לא באמת צריכים מים".
והיתה שם בפוסט של אריאלי, גם הקורונה שכמעט הצלחנו לשכוח ממנה: "אחיות מבצעות עבודה קריטית וקדושה שאי אפשר בלעדיה. בתקופת הקורונה הן בכלל עפו לגבהים אדירים וגם בימי שלום וסתם כולירה הן מקור לאהבה גדולה ולגאווה לאומית גדולה. הן אחיות".
אריאלי הזכיר את שלל האחיות שטיפלו בו, וסיים: "תודה לכולכן. בשבילכן כל יום הוא יום האחות".