המוסיקאי והזמר דניאל זמיר, כתב ותיאר הבוקר (א') את רשמיו מהאסון הכבד בציונו של רבי שמעון בר יוחאי ביום חמישי בהר מירון. ניכר כי הדברים נכתבו בצער עמוק, ומנגד, גם בכעס על האסון, שכתובתו היתה על הקיר.
לילה של לוויות: "אנחנו לא נפרדים" | מדינת ישראל ביום אבל לאומי
"מאז שישי בבוקר כששמעתי את הזוועה שהתרחשה במירון אני בתחושות איומות. צער, עצב, הלם, וגם כעס. מה שכן, רגש אחד שלא היה לי הוא הפתעה. לא הופתעתי. לא הופתעתי כי בכל שנה אני עולה לרשב"י בל"ג בעומר. מנהג ששרד אצלי את כל התנודות בנפש ובחיים, פק"ל כל שנה כבר משו כמו 15-16 שנה. חוץ מהסגר בשנה שעברה, לא פספסתי אף פעם. השנה חבר יקר, בניה ברבי, התחתן, ולא נסעתי. השגחה כמו שאומרים. כאמור לא הופתעתי ממה שקרה. וזה מרתיח אותי. אני לא יודע מה אני אמור לעשות עם הכעס הזה", כתב זמיר בתסכול עמוק.
כל שנה אותו דבר כתב זמיר והתייחס לצפיפות הנוראית במירון: "כל שנה אני שם. מכיר את הצפיפות והדוחק, בעיקר בשנים שהייתי נכנס למתחמים הצפופים, והשיא בתוך מתחם הקבר עצמו, כמו שהייתי קורא לזה "הפלירטוט עם המוות", מי שהיה בזה יודע, בשנייה שאתה נכנס אתה לא עומד יותר, אתה דבוק בתוך גוש של אנשים, מיידית כולך רטוב מכמות זיעה פסיכית שהגוף שלך מוציא בשניות, אתה נהיה אדום, חום גופך עולה פלאים, המשקפיים עם טיפות מים. רק ביציאה אתה קולט מה הלך בפנים".
זמיר עצמו הקפיד לעזוב לפני ההדלקות ההמוניות. "כ-10 אלף איש דחוסים אחד בתוך השני עומדים על פירמידות כאלה של פיגומים, טורבינות של ברזל וקופצים עליהם, אין לי אומץ. מה אגיד, אפילו בשיא הפנאטיות הדתית שלי לא העזתי. כשנהייתי אב לילדיי מצאתי את הדרך הטובה ביותר לקיים את המנהג, והיא להגיע מוקדם ולעזוב כשעה אחרי כניסת החג בערב. פשוט להקדים את כולם. הם עולים, אני יורד. כולם באים, אני הולך. כל שנה הייתי יוצא משם בטוח שרק בזכות רבי שמעון שום דבר לא קרה. אז הנה קרה".
עוד הוא כתב בכעס: "אני לא רוצה להגיד יותר כי אני באמת לא יודע אם זה הדבר הנכון לעשות עכשיו. יש לי המון בבטן על זה, ואני חושב שחייבים לדבר על זה כי זה שערורייה היסטרית. והיא לא נולדה אתמול. והיא סימפטום של משהו שורשי. אבל אני מתאפק כי כולם אומרים שזה לא הזמן".
"לא מלחמה או אויב, לא פיגוע, לא טיל, אפילו לא נגיף, לא הר געש ולא רעידת אדמה. לא פגז תועה. גם לא איזה משהו מחוץ לגדר הטבע, לא ברק שפתאום שרף אנשים. שום דבר לא טבעי. האמת, הכי טבעי. הכי טבעי והגיוני שזה קרה. וזה מה שמרתיח".
היוצר המוערך העלה מספר תהיות: "האירוע הכי גדול בישראל, בכל שנה. האירוע עם הכי הרבה קהל בישראל, by far, בכל שנה. איך הוא אמור להיראות? איך הוא אמור להיות מופק? איך הוא היה נראה אם זה היה אירוע תרבות או ספורט?? מישהו מדמיין מאה אלף חילונים נדחסים בצפיפות אחד על השני על פיגומים ארעיים מעץ בטורבינות, נעים כנחיל אדם בפרוזדורים צפופים, מחוצים אחד על השני? גמר ה-100 מטר באולימפיאדה? גמר המונדיאל? האירוויזיון? קרקס מדראנו? פסטיבל מוזיקה ענק? מישהו מדמיין את זה נראה ככה?".
על כך השיב: "אבל בשטייטל, כמו בשטייטל. השטייטל הוא בראש. "אין עני אלא בדעת" אומרים חז"ל. שמעתם על אירוע אחר בישראל שהוא המוני עם מאות אלפי בני אדם (בחלק מהשנים היו חצי מיליון ויותר!), במקום לא גדול, הכניסה אליו בחינם ואין שום הגבלה או פיקוח על מספר המשתתפים?? וזו רק ההתחלה".
זמיר המשיך ותהה על המחדל המתמשך: "איזה מהנדס חתם על אישור לטורבינות האלה? מישהו מדד את רוחב המעברים סמוך לקבר? מישהו בדק את הגדרות? את המבנים הארעיים? אבל הי אנחנו יהודים אדוקים, מאמינים. לא צריך. סומכים. "אל תסמוך על הנס" אמרו חז"ל. אז אמרו. הרבה דברים הם אמרו. נו שוין".
לסיום הוא כתב בכאב: "אני עוצר כאן. כתבתי כי הדבר הזה בוער בי ומרתיח אותי אבל כולם אומרים שזה לא הזמן, אז אתאפק עוד מעט. כנראה שהמשך יבוא. שבוע טוב ומבורך לכולנו אוהב את כולם, לא רוצה לפגוע באיש חלילה. הרבי מליובאוויטש אומר - "כשכואב, צועקים". וכואב. מחילה".