כשהאדמה רעדה בהאיטי

האיטי עדיין מוכת הרס וחורבן לאחר רעש האדמה שפקד אותה בינואר האחרון. הריסות הבתים ברחובות, אך העולם כבר הספיק לשכוח. הוא עסוק כעת באירועי המונדיאל, מנופף בדגלי הארצות המתחרות. ספרו של אל"מ ד"ר אריאל בר, ממובילי המשלחת להאיטי המשמש כיום כמפקד הרפואה של פיקוד העורף, מחזיר את חווית התקופה ההיא כשעיקרה בתחושת הגאווה הלאומית לנוכח משלחת צה"ל המחלצת והמנתחת על הקרקע.

כששב אל"מ ד"ר בר ארצה, הוא החליט לכתוב את הספר כפתרון למצוקות הנפשיות אשר ליוו אותו עם שובו ארצה. לא בכל יום מזדמן לאיש צבא עסוק בדרגת אלוף-משנה, לכתוב ספר פרוזה. אך עבור אל"מ בר, מהיום בו שב לישראל הוא לא ידע מנוח, עד שהעלה את סיפור המשלחת על הכתב. את הרומן הספרותי "כשהאדמה רעדה" הספיק לכתוב בכחמישה שבועות. בזו החופזה התכנסו אל דפי הספר הדרמות הרפואיות לצד סיפורי החילוץ וההצלה - החוויות של בית החולים הצה"לי-ישראלי בהאיטי.

ואכן, מדובר ברומן ספרותי ולא בספר תיעודי-עיוני. ארבע דמויות מתחלפות בין הפרקים, ברצף כרונולוגי: אישה שנותחה על ידיו של ד"ר בר, איש שחילץ את גופות ילדיו מבין הריסות ביתו, רופא במשלחת צה"ל להאיטי - וד"ר בר עצמו. הסיפורים נשלבים זה בזה, הדמויות יוצרות ביניהן קשר ומבין הדיאלוגים ומתוך החוויות, מתבררת תמונת השטח של בית החולים הישראלי בהאיטי, שהצליח להיות טיפה של תקווה בתוך ההריסות. בהקדמה לספרו מדגיש ד"ר בר כי מבחינתו האותנטיות היא העיקר: "גיבורי הסיפור, הדרמות הרפואית, סיפורי החילוץ וההצלה, סיפורו המדהים של בית החולים, כולם אמת לאמיתה ואכן התרחשו במציאות".

בתוך הכאוס הזה פועלים נציגי צה"ל (כוחות החילוץ בהאיטי)

החוויה העוצמתית ביותר בספר מתארת את ההגעה הראשונית להאיטי, כשד"ר בר מוביל את הכוח החלוץ למדינה. התשתיות אינן מתפקדות, גורמי הממשל ממאנים לשתף פעולה והצבא האמריקאי עסוק בשלו. בתוך הכאוס הזה פועלים חמישה נציגי צה"ל ומנסים להכשיר את הקרקע לנחיתת המשלחת מישראל. הם נתקלים בריחות הקשים, באוכלוסייה המקומית והמסוכנת, בגודל הזוועה. אל תוך המקום הקשה הזה הם צריכים להוביל את חבריהם, בתוך שעות ספורות, כדי להקים במהירות האפשרית את בית החולים ולהתחיל בהענקת הסיוע הרפואי.

פרקיו הטובים ביותר של הספר הם אלו המתייחסים במישרין אל ד"ר בר, כשהוא כותב בגוף ראשון ומתאר את חוויותיו האישיות מבית החולים. דווקא כשמנסה ד"ר בר להיכנס לדמויות האחרות ברומן, נוחל הקורא אכזבה מסויימת. ייתכן והניסיון להפוך את סיפור משלחת צה"ל להאיטי לכדי רומן ספרותי וצבעוני, פוגע באווירת האירוע. טוב היה עושה ד"ר בר אם היה נצמד לתיאוריו שלו, לסיפורו האישי, מבלי להיכנס לדמותו של הסופר העומד מן הצד. הרי ככלות הכל, איש אינו יכול להיכנס לנעליו של מי שבניו נהרגו תחת ביתו החרב, קל וחומר אם מדובר במי שעומד מן הצד השני של המתרס.

ויחד עם זאת ולאחר שעיני העולם נשואות אל מקומות אחרים ואל מצוקות אחרות, טוב לקרוא את "כשהאדמה רעדה" כדי לשוב אל האיטי ולהיזכר בפעילות הישראלית המבורכת, שזכתה לא מכבר לתהילה עולמית. אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת, נדמה כי היא צפה ועולה מבין דפיו של הסיפור: יש על מי לסמוך, גם בקצה השני של העולם.

"כשהאדמה רעדה" מאת אריאל בר, 359 עמודים, ידיעות ספרים