שאלה
בפתיחה לספרו(מניין הלאוין) מלמד אותנו מרן הח"ח, שאפשר שהשומע או המספר לשון הרע יעבור על לאו ד"לא תחניפו את הארץ".
בנוסף, מלמד אותנו הח"ח בכלל ו, שעל השומע להוכיח את המספר.(ורק במקרה שהתוכחה לא תתקבל אז יסתום אזניו/ יצא מהחדר וכו).
שאלתי היא לגבי נסיון התוכחה,
ברור שהדברים צריכים להיות בנעימות(כמו שכותב הח"ח בעצמו). אבל מכל מקום, לשון הרע לפעמים לא נתפס כדבר רע כ"כ, ולכן במקרה בו למשל ראובן מספר בגנות שמעון בחברת אנשים נוספים, אם אנסה להאיר/להעיר על העניין, אזי ראובן עצמו יתבייש. במניין הלאוין, הח"ח עצמו מזכיר את לאו "לא תישא עליו חטא". "שהזהירה התורה בזה שלא לבייש את חברו ישראל *אפילו במקום התוכחה... בינו לבין עצמו... ובפני אחרים*.
אם כן, כיצד מיישיבים בין הצורך והחובה של ו להאיר לחבר על מעשים שגויים ובכללם לשון הרע. לבין הרצון והחובה שלא לבייש אותו?
תשובה
שלום וברכה
יישר כוח גדול על השאלה.
למעשה,ֿ לדעת חלק מהראשונים, ההדרכה להתחשב בכל השיקולים שהעלית נמצאת כבר בפסוק עצמו. הם ביארו שסוף הפסוק על איסור תוכחה - ״ולא תישא עליו חטא״ - משמעו שלא תשא עליו את חטא הלבנת הפנים. ומאידך גיסא, לא לשכוח את תחילת הפסוק, ואת האחריות לכך.
מה עושים ?
מניסיוני למדתי שהטוב ביותר אינו להוכיח ישירות, ולומר לו בתקיפות שזה לשון הרע ושלא ידבר כך וכדו׳. אולם אפשר לעשות זאת בדרכים מגוונות מאוד, כגון: אמירה ש״הבה נעדיף לדבר דברים טובים האחד על השני״; לדבר על עצמנו ועל היחס שלנו לאותו אדם; להטות את השיחה לנושאים אחרים וכדו׳.
מטרת הדברים היא בראש ובראשונה שלא ידברו לשון הרע, וככל שניתן גם להרגיל לדבר טובות על בני אדם.
כל טוב