שאלה
הנחת היסוד שלי היא שהתורה היא זאת שאמורה לכוון את החיים שלנו. ושאנו שואפים לחיות ע"פ מוסר התורה, שהוא המוסר האמיתי והנכון.
בנוגע לאנשים עם מוגבלויות רווחת כיום גישה מקבלת ומאד באה לקראתם. עושים מאמצים רבים על מנת לקדם ילדים עם מוגבלויות קשות (הן מבחינת מאמצים שאנו דורשים מהילדים עצמם, מההורים ומכל הסובבים והן מבחינת מאמצים רבים לפיתוח אמצעים על מנת לעזור להם-מפיתוח המצאות כמו שתל ועד איפה שרק אפשר לדמיין)
אני מרגישה שגם מבחינת ההלכה או העולם התורני דתי, אנו הולכים בכיוון זה (פסקי הלכה שמטרתם לעזור לאנשים עם מוגבלויות, עידוד למיצוי יכולות ולדרוש מהילדים, להיות בעמדות מפתח בפיתוחים טכנולוגים למען אנשים עם מוגבליות ועוד)
עד כאן הכל טוב. הבעיה היא שאני לא בטוחה שהרוח האמיתית של התורה, באה יחד עם רוח התקופה שלנו בנושא והגישה שלנו כיום (גם כאנשים מאמינים שבאמת רוצים ללכת לפי המוסר שהתורה וה' מציבים לנו כנכונה).. וכואב לי לראות (ולהרגיש) את הפער הזה.
אולי אין לי הסבר מספק לאחרים למה אני מרגישה שזה לא המוסר שהתורה מציבה לנו, אבל אני אנסה לתת כמה דוגמאות.. ויתכן שאני טועה בתחושותיי. למשל זה שכתוב בתורה "לפני עיוור לא תתן מכשול.. לא תקלל חרש"- זה יפה מאד שהתורה אומרת את זה, אבל זה ממש לא מה שאנחנו עושים היום. לפי הפסוק הזה , נשמע שרוח התורה היא לא לפגוע בחלש. שזה יפה וחשוב אבל מפה ועד לעזור לילד ולהשקיע כל מה שרק אפשר על מנת לקדם אותו, זה שהורים, מטפלים , מתנדבים, אנשי מקצוע משקיעים יותר מכל מה שאפשר בשביל קידום העיוור , רחוק מאד להיות מ"לא להכשיל אותו..". (אני מכירה כמובן את הפירושים של תורה שבע"פ על הפסוקים הללו, ובכל זאת אני חושבת שאם התורה היתה רוצה שנפעל כמו שאנו פועלים היום-מסגרות מיוחדות על מנת למצות יכולות וכו', היא היתה משתמשת במילים אחרות . בצורה הרבה יותר חיוביות ואקטיביות, ואפילו מצווה)
פסוק נוסף שהרבה פעמים נאמר בהקשר הזה זה "ואהבת לרעך כמוך". אבל זה באמת מרגיש לי נורא תלוי תקופה. אם עוד מאה שנה הגישה בעולם תיהיה נגיד שצריך לתת לילדים הללו לחיות כמו מלכים. להתייחס אליהם כאנוסים, ולא לדרוש מהם (כמובן מלווה בהצדקות מוסריות, ואפשר בקלות להלביש אותם על זה), אז יהיה נכון ש"ואהבת לרעך כמוך" זה אומר שאין צורך להנגיש בית כנסת ואין צורך למצוא התאמות הלכתיות לנכים בשבת, כי זה מה שהתורה רוצה?!
חסר לי פה אמת. חסר לי פה מה התורה חושבת שנכון (ולא מה התקופה שלנו טוענת שנכון, שברור שבתוכי אני מתחברת אליה ופועלת על פיה)
ודוגמה לכך היא גם שנגיד לפני זמן לא רב , רב מוחלט של בתי כנסת היו לא נגישים. אז האם אנחנו מנגישים את זה כי התורה רוצה או כי ככה התרבות שלנו אומרת עכשיו שנכון? (וזה כמובן רק דוגמה קטנה)
ואם הרוח שהולכת היום היא הנכונה, איך יתכן שלפני שתי דורות , רבנים או אנשי יהדות לא יצאו נגד תופעות שסותרות רוח זאת (לדוגמה הסתרת ילדים עם מוגבלות והבושה בהם. איך אף רב לא יצא נגד התופעה הזאת? איך אף רב לא יצא נגד הסיטואציה שבעולם הדתי "אח פגום" פוגע בשידוך?)
ובכלל , המושגים כלפי "החרש", "השוטה" בתורה לא מדברים ברוח חיובית.. או איך שהתורה מתארת את העליה למקדש של אדם עם מוגבלות, או שכהן עם מום לא יכול לעבוד במקדש...זה מאד קשה לי מה שזה משדר (יותר מהדבר עצמו, זה מראה על קו מחשבה שונה לגמרי).
אז באיזה הדרך התורה מכוונת אותנו בעניין?
במשך הדורות נכתב הרבה, ויש דעות לכאן ולכאן. ולפי הבנתי הקטנה (והיא קטנה) רב הדורות הרב הכריעו בכיוון "המדכא" בעניין ופחות באו לקראת האנשים עם המוגבלויות. למרות שהיו גם את דעת המיעוט, אבל היא לא התקבלה. ופתאום איכשהו אנחנו הופכים את התמונה ומחליטים להסתמך על המיעוטים האלו (אבל שוב, האם התורה רוצה שנלך ברוח המקבלת הזאת? או שזה מן בדיעבד כי קול אחר לא יכול להשמע עכשיו ולעבור בשלום..?)
נכון שאפשר לומר שהשאלה בבסיסה שייכת לתחומים רבים נוספים, אבל כאן ספציפית היא הרבה יותר כואבת לי! וחוץ מזה אני רואה אותה ביסודה כשונה. (לא מפריע לי נגיד אם תגידו שאפשר לשאול אותו דבר על נשים. זה מתיישב לי על הדעת, אבל על אנשים עם מוגבלויות, אנשים שזה כל חייהם, חסר לי הקריאת כיוון של התורה באיזה דרך נכון ואמת לצעוד)
תודה רבה ובהערכה!
ענבר
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
בס"ד
שלום רב,
תשובה לשאלה שלך מחייבת הבנה עקרונית אודות דרכי התורה שבע"פ.
עלינו לזכור שתורת ישראל היא תורת נצח אבל היא נתנה לעם ישראל בתקופה מסוימת.
הקב"ה ברא עולם שהולך ומתפתח, לא רק היכולת הטכנולוגית של האדם מתפתחת, גם הרוח מתפתחת, גם המוסר מתפתח (אם המוסר לא יתפתח לצד ההתפתחות הטכנולוגית יתרחש אסון נורא).
תפקיד התורה שבע"פ ללוות את ההתקדמות הרוחנית - מוסרית.
להדריך את קיום המצוות הנדרש בהתאם להתפתחות האדם.
המושג שמציין תפקיד זה נקרא 'אסמכתא'. כך מסביר הריטב"א (ר"ה טז.): "כל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק, העיר הקב"ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה, ומסרו לחכמים. וזה דבר ברור ואמת. ...אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו, כמו שנאמר: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך". ולפיכך תמצא החכמים נותנים בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב, שהיא תמימה, וח"ו שהיא חסרה כלום."
בהתאם לכך קבוע חכמים שיש מצוות שלא ראויות לדור מתקדם, כמו 'אשת יפת תואר' ('דברה תורה כנגד יצר הרע').
על פי קו זה, תקנו 'כתובה' מתוך אסמכתא מהפסוק: "כסף ישקול כמוהר הבתולות", כאשר ראו שהדור ראוי לתקנה כזאת.
כך גם חרם דרבינו גרשום אוסר פוליגמיה. המעיין בתורה (בראשית פרק ב; כג -כד) ימצא שהתורה קובעת זאת במפורש באופן עקרוני: " וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". איש ואישה יוצרים אחדות מלאה רק כשהם שניים בלבד ולא יותר...
הרב קוק טוען, במספר מקומות שכאשר הדור יהיה בשל לכך, תתגלה גם דרישת הצמחונות שטמונה בסתרי תורה.
כך יש להתייחס אל אנשים עם מוגבלויות. אין צורך לחפש פסוק שעוסק בבעלי מוגבלות. זה חלק בלתי נפרד מכל דרישות החסד.
המשנה באבות קובעת את החסד לאחד מהעמודים של העולם: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".
ברייתא מוכרת מהסידור, מעניקה לחסד מעמד של מצווה מרכזית, ללא שיעור: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרְאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן. כִּבּוּד אָב וָאֵם. וּגְמִילוּת חֲסָדִים. וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים. וּבִקּוּר חוֹלִים. וְהַכְנָסַת כַּלָּה. וּלְוָיַת הַמֵּת. וְעִיּוּן תְּפִלָּה. וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
אמנם נכון שלא תמיד היתה רגישות מספק לנושא - זה מהדברים שהדור שלנו מגלה אותם. הרגישות לבעלי מוגבלות באה מתוך התקדמות כללית של רגישות לחלש ולשונה - יש בכך ברכה גדולה.
אגב הצווי: 'לפני עיוור לא תתן מכשול...' - נדרש בחז"ל כתפיסה שכל אדם עיוור בדברים מסוימים ובכך אסור להכשילו.
מכל מקום דמויות מרכזיות בישראל היו עוורים, המסורת וודאי מעניקה להם מעמד מכובד: יצחק; יעקב; עלי הכהן; אחיה השילוני.
בין החכמים: נחום איש גמזו; רבי דוסא בן הרכינס; רב יוסף ורב ששת; בבא בן בוטא; רב יהודה.
בכל פעם שאני יוצא לטייל בארץ ואני נוכח שעוד פינת נוף הונגשה לנכים, אני שמח מאוד, אני רואה בכך את פעמי משיח.