היעדרותו של האיש שלי ביום יום היא שגרה. היעדרות פיזית כמובן, כי אנחנו מרגישות אותו נוכח בבית, נמצא איתנו כל הזמן. אנחנו יוצרים לעצמנו את המשפחה שלנו. כמו כל משפחות עם ישראל שעסוקות באתגרים ובונות את עצמן, כל אחת במורכבותה והתמודדותה שלה. בבית שלנו אין יוקרה מעצם היותנו משפחת קבע אלא הוקרה לכל המשפחות בעם ישראל באשר הן, כל אחת ביכולות שלה ובמצבים שמזדמנים לפתח ביתה. שכנה פעם באה ואמרה לי : "כל הכבוד לך, אני מעריצה אותך שאת לבד", ואני החזרתי לה : "כל הכבוד לך, אני מעריצה אותך שאת ביחד". הרבה יותר קשה לעבוד יום יום בהתחדשות זוגית, מאשר פעם בשבוע שבועיים.
בימים ההם, כשנלקח ממני הבית שלי, בגן אור שבגוש קטיף, בער בי צורך להקים בית. החתונה שלי היא המענה לניתוק שעברתי. דרך הנישואים שוב הרגשתי מחוברת לעם ישראל, ליציאה מה"אני" העצמי, למקום של העצמת האחר וגילויי עוצמה בעומד מולי. בעצם לקחתי את הזכות לחדש משפחה וליצור חיים. ומאז (חצי שנה אחרי ההתנתקות) אבי הוא הבית שלי. היום לבית שלנו נוספו עוד שלוש קומות, שלוש בנות מתנות. לא קל להלך בבית שהחדרים בו הם הנפשות של האהובים שלי, אבל זהו בית שאי אפשר להחריב.
בימים האלו של מלחמה הרצון לגונן על מה שיש לך מקבל משמעות אחרת , פתאום ה'שלך' מיטשטש והופך ל'שלנו'. הצד הלאומי מתגבר עד כדי שדעות מבדילות, ופרצופים שונים, נותנים את הביטוי הכי נשגב לעם ובו אחדות ולא אחידות. לכן אני מקפידה לשמור את הדאגה והחשש אצלי. לא חושפת אותה לסביבה ובטח ובטח שלא בפני אבי. אני משתדלת עבור החיילים שנמצאים במלחמה או תומכים בה, בנחישות, בדריכות, במאמץ, בכאב, בדמעות, בעייפות, בזיעה, בגבורה- לחיות.
 |
|
(צילום: צורית שטראוס)
|
אני מקבלת טלפון פעם ביום או יותר נכון בלילה . אני יודעת שהוא לא נכנס, הוא ליד, זה מה שהוא מספר לי לפחות. לפעמים רק מהקול שלו, מתחילות לזלוג לי דמעות. שמעתי על חבר שלו צפריר ז"ל שנהרג, נפגשנו כמה פעמים בתקופה שאבי היה מ"פ בגולני, אני זוכרת שבפעמים שיצא לי לראותו הוא מעולם לא היה לבד, תמיד היו סביבו עוד. לי כצופה מהצד היה נראה כי צפריר הוא מרכז העניינים, הוא דואג למצב רוח של החברים, בצחוק, בחברמניות. חשבתי איך תשמע שיחת הטלפון הבאה שלנו,
נזכרתי גם בדגן ורטמן ז"ל שגם היה חבר קרוב וזכרתי באיזה צער אבי היה בימים ההם. אני מנסה להבין ביני לבין עצמי מה התחושה שלו, לאבד חבר ולהמשיך הלאה, לא כי הוא לא רוצה לעצור, אלא כי הוא חייב להמשיך. הוא ממשיך בשבילי, בשבילנו וכך כולם. היה בוקר אחד שבקול חנוק הוא רק אמר שאחי ובן דוד שלי בחיים וניתק. לא ידעתי אפילו מה קרה. אח"כ שמעתי על המג"ד שלהם מגדוד גפן שנהרג (סא"ל דולב קידר ז"ל. י"א). ועוד פעם המחשבה איך הוא מרגיש שם?
אתמול גם דיברנו ולרגע ברקע שמעתי מישהי מוסרת לו הנחייה לנטילת כדורים . שאלתי "מה קרה?" והוא ענה בפשטות: "יש לי זיהום ביד" ואני שאלתי מיד: "מה? איך?" והוא ענה בטון לא סבלני: "רק זיהום מכלום, מה העניין?" ופתאום לרגע שכחתי את התפקיד שלי, שבו אני סומכת עליו, שבו הדאגה שלי מזיקה לו. זה לא קל להחליט שאני לא משדרת חולשה כלפי מי שביום יום הוא המשענת שלי. אבל אני יודעת מה עושה לו טוב, אני רוצה למלא את המקומות שנפערים בו עכשיו באובדן ובעייפות, שהוא יידע שהוא גם יכול לסמוך עלי, שהוא לא צריך להכניס אותי במחשבות שלו כדי שיוכל להיות נקי למשימות שלו. אני ממשיכה לאחל לו ולכל החיילים רפואה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגוף.
אני נחשפת למה שקורה לרוב בלילה אחרי שהבנות נרדמות, מדליקה את המחשב ומתעדכנת, רואה פרשנויות שונות ותוהה האם זה מה שאנחנו צריכים עכשיו? הייתי רוצה שבימים כאלו יוקם ערוץ חוסן לאומי ובו אוכל לינוק עוצמה ממרים פרץ, מהרבנית ימימה, מהרב ראם, מהרב אלישע, מאלפי דמויות חזקות שיש לנו בעם הזה שיגידו לי "קומי לבשי בגדי תפארת עמי".
קשה להירדם. שומעת את הלחימה מהבית, המטוסים , היריות , אנחנו בבית והם בחוץ. הבנות מבקשות גם היום לישון כולן יחד, כמובן שהסכמתי. אני מגלה שזה צורך שלי יותר משלהן, אומרות "שמע ישראל", "המלאך הגואל". אוריה כרגיל מבקשת שנגיד גם את "יעקב" כל ערב, תמיד אותו פזמון ואז "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" פתאום אני עוצרת עם המשפט הזה שאנחנו אומרות כל לילה ומבינה שיש מי ששומר.
גם הקהילה מתגלה ברגעים אלו כתומכת. ארגנו לנו שבוע שעבר יום לתושבי הדרום ב'קיפצובה' ויום נוסף בגן החיות התנכי. כל כך נהנינו!
נהניתי לראות את הבנות בימים האלו קופצות, מתגלשות במתקנים, הן מתגלגלות מצחוק, והצחוק מתגלגל איתן, אלו גילויי החיים, חיים של שמחה וזה בזכותם, בזכות אלו שאנחנו מעריכים ואוהבים.
בגן החיות הן שמעו על טדי הפיל שהוא לבד (העבירו אותו לכלוב ריק מפילים נוספים מחשש לתוקפנות שמתגלה אצל פיל שמגיע לגיל בגרות) ראיתי כמה הבנות שלי חומלות על מי שהוא לבד. (לא על מי שהוא בכלוב, או על מי שמלוכלך) הן ביקשו להישאר לישון ליד טדי או לפחות לבוא לבקר אותו כל יום שלא יהיה עצוב, הסברתי להן שלא נוכל לבוא כל יום וילדים נוספים מבקרים אותו בשבילנו. הרהרתי במחשבה על הלבד - פחדו של האדם המודרני. לא יכול להיות לבד. גם כאומה אנחנו לפעמים מפחדים מהנידוי, מהחרם , שלא נשאר לבד. מה יש בלבד שמאיים כל כך?? ואז הבנתי שאומה שמבוססת על ערכי הנתינה, החסד והעזרה אינה תשרוד בגפה ובגופה בלבד. היא מעניקה חיים לאומות שסובבות אותה.