"אני מברכת בחוץ" אמרתי לה עוד עם דמעות בעיניים. "בסדר, אז בעלך ספרדי אם כן?" -"לא", עניתי בתמימות. ככה התחילה השיחה הקצרה-אך-איומה עם הבלנית עטורת השביס. "מדוע את מברכת בחוץ אם בעלך הוא אשכנזי? את צריכה לברך בפנים. אה, אימא שלך ספרדייה? אבל את צריכה ללכת לפי מנהג בעלך!! את לא יכולה לברך בחוץ. אה את רוצה לנהוג כמו אימא שלך? ובעלך- האם מחל לך? טוב, אם מחל לך אז זה בסדר כמדומני. בואי כנסי". חמש הדקות הללו נמשכו כנצח. בעודי עומדת עטופה רק בחלוק, רוצה רק שתתן לי לטבול וללכת הביתה, אני מנסה לענות לשאלות שאין לי עליהן מענה.
בלניות עם שביס-חודרות לפרטיות-יודעות טוב ורע-מטילות אימה: החוויה הזו חזרה על עצמה בפעמים הספורות שביקרתי במקווה (שלוש פעמים ובשלושה מקוואות שונים- נשואה טרייה, בכל זאת). אם בפעם השנייה הייתה זו אחת שחקרה את גופי מאצבעות רגליי ועד אצבעות ידיי, למרות שאמרתי שאני בסדר, ושאני מעדיפה שלא, זאת מהפעם השלישית "עלתה על כולנה". זה החל מלפתוח לי את דלת חדר הרחצה בעודי מתארגנת, בתואנה שהדלקתי מים חמים ואסור, כי שבת. זה נגמר כאשר היא מחזיקה את ידי בעודי עולה מן המקווה רועדת, באה לברך אותי בבן זכר, ומתחילה לחקור ולהטיף (!), במבט מאשים, מדוע אני משתמשת באמצעי מניעה לפני שקיימתי מצוות פרו ורבו.
גם ככה חווית הטבילה כשלעצמה היא לא פשוטה. אני מניחה שיש נשים שאצלם ההליכה לטבילה מתבצעת בגיל וברון, ויש אחרות שלא חזרו לשם מאז יום חתונתן. אני, מהפעם הראשונה, כשכל המים נכנסו לי לאף, עודני בחיבוטים. הרעיון- יפה מאוד. הביצוע- קשה מנשוא. לא עוד חוויה של התרוממות רוח ועלייה בקדושה, אלא תפילה שהזמן יעבור והכול יגמר: המקום- שלא יראו אותי יוצאי בית הכנסת. הטבילה- רק שתהיה כשרה ולא אצטרך שוב. הבלנית- שלא תסתכל יותר מדי.
תופעה זו שחוויתי על בשרי (תרתי משמע) היא סימפטום קטן של מערכת רחבה הרבה יותר. המועצות הדתיות והשירות שהן מציעות לקהל הרחב הוא בהרבה מן הפעמים כושל ובעייתי- החל ממערך הכשרות, דרך רישום הנישואין, וכן- עד למקוואות הנשים. חלק גדול מזה נובע מהמונופול הרבני והדתי בעל האוריינטציה המאוד-מסוימת (נחשו איזו..), שרוב הבלניות היקרות נשמעות וכפופות לו. לא סתם קמה אלטרנטיבה בשם "צהר" לרישום הנישואין הלא מזמין ולא מקבל של המועצות הדתיות המקומיות. אבל זה לא מספיק.
לא מובן לי מדוע בלנית, שכל תפקידה ההלכתי הוא לעזור לך לוודא שכל כולך בתוך המים, מתנהגת כפטרונית יודעת כל כלפי אותן נשים ונכנסת להן לחדר המיטות. באיזו זכות היא אוסרת על בחורה, שזה עתה החליטה שהיא רוצה לנסות ולקיים הלכות נדה, לטבול משום שהיא ישנה בלילה יחד עם בעלה (סיפור אמיתי!)? למה כל אותן בלניות מתחקרות (גם פיזית) כיצד את מתכוננת למקווה? אם הן לא יודעות דרך ארץ מהי, כדאי שיעברו קורס שמסביר מהי צנעת הפרט, כבוד האדם, וכן- גם קצת טאקט.
כל אותם הדברים נובעים מאותה הבעיה- הניסיון לכפות אורח חיים מסוים במסווה הלכתי. זה מתחיל מהכפייה, הדי מוצלחת, על אנשים לשמור שבת דרך מערך הכשרות (על אף שניתן למצוא פיתרון הלכתי אחר ומשותף), ממשיך בלכפות על נשים ללמוד הלכות נידה כתנאי לחתונתן, ונגמר איפשהו שם בלחנך אותן כיצד לנהוג תוך שימוש ציני בטבילה שלהן. אז אתם שם, שאחראים ומשמרים את אותו מונופול רבני ואטום שעל פיו יישק כמעט כל דבר במדינה הזאת, תעשו משהו. תאמינו לי שזו תהיה מצווה.
הכותבת היא חברת תנועת נאמני תורה ועבודה