אין לי הרבה זכרונות מהילדות שלי, אבל את זה אני זוכרת לא רע: בן מהשבט שלי (בבני עקיבא) היה צריך לספור כמה בנות הגיעו לסניף, אך אסור לספור בני אדם במספרים, נכון? אז במקום הפסוק הידוע "הושיעה את עמך..." הכולל 10 מילים, בחר הבן היקר את ה"פסוק" הבא: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא עשני אישה. אמן". הוא לא היה רע, הוא פשוט היה מהבנים (במלעיל, כמובן) שרצה להעליב אותנו (הבנות, במלעיל), ולזכות בקצת אהדה מצד הבנים (שוב במלעיל). אפשר להבין אותו בהתחשב בגילו. באמת אותו אפשר להבין, אבל מה איתי?
אני זוכרת שכל כך נעלבתי. לא ממנו, הוא היה סתם ילד קטן וטיפש. נעלבתי מהקב"ה. מה' יתברך בכבודו ובעצמו, שאשכרה גרם לבנים בשבט שלי להגיד כל בוקר שהם מודים לו על שלא עשאם כמוני. אישה. ומה שהכי עצוב בסיפור הזה, זה שאני מכירה היום את הבן הזה מהשבט שלי, והוא כבר לא קטן, ובטח לא טיפש - אבל הוא עדיין אומר כל בוקר "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שלא עשני אישה" שלא עשני כמוך.
אז היום אני כבר קצת יותר גדולה, ומבינה שזה לא הקב"ה שגרם להם להגיד את זה. זו ברכה שתיקנו חז"ל, ושקרוב לודאי שהיא קשורה למצבן של נשים בתקופתם.
מצוות עשה שהזמן גרמן
שמעתי כל מיני תרוצים לברכה הזו, אפולגטיים יותר ואפלוגטיים פחות. התירוץ הראשון והמוכר ביותר הוא שפשוט כי יש לנשים פחות מצוות, משום שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. ובכן, יש כאן כשל לוגי - הם מודים על כך שהם לא נשים, משום שאם היו נשים היו להם פחות מצוות. אבל אם היו נשים ממילא גם לא היו חייבים במצוות הללו - אז על מה הם בדיוק מודים? אלא אם כן תרצו לומר - שלהיות חייבים בפחות מצוות זה דבר לא טוב, ואז אנחנו חוזרים לשאלת הערך של כל מין. האם אכן להיות אישה זה פחות טוב? אם אישה אינה חייבת במצוות עשה שהזמן גרמן - זה הופך אותה לפחות טובה? פחות קרובה לקב"ה? אז רבים מכם תענו לי - להפך! היא יותר קרובה לקב"ה ומשום כך לא צריכה את אותן מצוות. אמנע כרגע מלהתיחס לטיעון הזה, שאני לא מחבבת אותו ביותר, אבל - לענייננו - חזרנו לנקודת ההתחלה, אם הייתם נשים, לא הייתם צריכים את אותן מצוות... אז למה אתם מברכים על כך שאתם לא נשים? חוץ מזה, אם זה כל העניין אז הייתי מצפה שהברכה תראה כך: "ברוך אתה ה'... שנתן לי מצוות רבות", אבל משום מה הברכה מתייחסת דוקא לאישה.
כמה זה נורא ללדת?
תרוץ נפוץ נוסף הוא הקושי הכרוך בלהיות אישה. מאז חווה - אם כל חי - נשים בכל העולם זכו בצער הלידה. נכון, זה לא קל, לעיתים אפילו כואב (או כואב מאד). אבל זה כל כך נפלא, שאני באמת מתפלאה על שיש מישהו בעולם שמברך על כך שלא יוכל לחוות זאת. דמיינו אישה שלא יכולה ללדת מברכת על כך, מופרך - לא? היא הרי יכולה לאמץ או להעזר באם פונדקאית, ובכל זאת אני בטוחה שהיא לא תברך על כך. על חוית הלידה וההנקה שלי, כתבתי "מדרש":
נחלקו חכמים וחכמות, מאימתי צריך לברך על האכילה?
חד אמר - משהגיע לגיל חינוך
חד אמר - משהגיע לגיל מצוות
ואחת אמרה - מאימתי דנפק אל אוירא דעלמא.
ומאן דאמרה מדנפק אל אוירא דעלמא, מאי מברך על חלב אמו?עד דהוה בר שנה: "ברוך אתה ה' אלו-הינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי"
מכדי דכל צרכו יש בו בחלב אמו: מזון ונוזלים, חום וקרבה.
מן דהוה בר שנה ועדיין חלב אם בו, יברך "הטוב והמטיב".
שאלוה חכמים, וכיצד יברך והרי אין בו לשון ובינה?
ענתה: תברך האם במקומו, שהרי בינה יתרה ניתנה בה.
ואם ברכה לבנה, לא תברך על עצמה?
מכאן הורתה, תברך האם על בנה ועל עצמה.
ומה תברך על עצמה?
"ברוך אתה ה' אלו-הינו מלך העולם, שעשני אישה".
בחסדי ה' זכיתי ללדת את בני הבכור. הלידה שלו גרמה לי כל כך לשמוח על שאני אישה! אתם מסוגלים בכלל לדמיין מה זה אומר שבתוכי גדל היצור הזה, הנפלא ביותר עלי אדמות? שממני הוא ינק בשנתיים הראשונות לחייו? ושב"ה עוד אזכה לעשות זאת שוב, ושוב...
אין לי עניין לייצר כאן ויכוח האם זה קל או לא קל ללדת. אני רק רוצה לטעון שבעיני מי שמברך שלא עשני אישה, ומכוון לכך שהוא לא צריך ללדת או להניק - עושה עוול לחווית הלידה וההנקה. ברוך ה' אנחנו בדור שבו סכנת המוות מהלידה קטנה בהרבה, וממילא היא אינה גדולה מהאפשרות למות בתאונת דרכים; אנחנו בדור בו אפשר לשלב לידה והנקה עם עולם עשיר ומלא של חיים. האם הייתם מברכים "ברוך אתה... שלא נתן לי את היכולת ללדת"? אני מקוה שלא. מעבר לכך, ברור לכולנו שלהיות אישה לא מסתכם בללדת ולהניק. ושוב אני חוזרת לשאלה, מדוע אתם מודים על כך שאתם לא נשים?
חוסר כוונה
רבים מהאנשים שאני מכירה ממשיכים לברך בכל בוקר שלא עשני אישה, אך הם כבר מזמן לא מכוונים לכך. הם פשוט קוראים את הברכה הכי מהר שהם יכולים ומשתדלים לא לחשוב, מפני שזה נוגד את תפיסת עולמם. דרך זו, לדעתי, יש בה שני חסרונות מרכזיים: הראשון, הברכה עדיין שם. הילד שלהם יקרא אותה בתמימות, ולא יבין שאמורים "לא להתכוון" בברכה הזו. השני, מה זה אומר לא להתכוון?! איזה ערך אנחנו נותנים לתפילה אם זו נראית כך?
אני חושבת שבאמירת הברכה כמות שהיא אנחנו חוטאים לאחד מהשניים - או לעצמנו, או לתפילה.
אז מה עושים?
אז מה עושים? ממשיכים לומר את הברכה הזו? להתפלל אותה? בשקט? בקול? איך זה משפיע עלינו?
כשהייתי ילדה מצאתי כל מיני פתרונות. בשקט בשקט, בלי לגלות לאף אחד, החלפתי את הברכה "שעשני כרצונו", בברכה משלי - "ברוך אתה ה' שלא עשני גבר" התפללתי, כמחאה על ברכת הגברים. אחרי כמה שנים הרגשתי שהברכה ה"אנטי" שמצאתי לי לא מכבדת אותי והחלפתי ל"שעשני אישה".
עד שחיפשתי שיש תחליף "הלכתי" לברכות ה"אנטי". אינני פוסקת הלכה, אך שמעתי על רבנים ורבניות אורתודוקסיים שמקובלים עלי לחלוטין, שהחליטו שאין מקום יותר בתקופתנו לברכה הזו. לא זו בלבד שהיא פוגעת בנשים, היא גם לא מתאימה לגברים. במקום שלושת הברכות ה"אנטיות", "שלא עשני אישה, שלא עשני גוי ושלא עשני עבד" - ישנה ברכה אלטרנטיבית, המחליפה את כל השלילות ובמקומן פשוט להודות לה' - שעשני ישראלי/ת. ויש עוד כל מיני פתרונת הלכתיים, כמו לברך "שעשני כרצונו", וכדומה.
יש כאן לכאורה שינוי מטבע ברכה שתיקנו חז"ל. אבל מסתבר שלחז"ל עצמם היו כל מיני ברכות שאנחנו כבר לא מברכים כי הן איבדו את הרלוונטיות שלהן (שלא עשני כותי, שלא עשני בור ועוד), וגם שהברכות "שעשני ישראלי/ת" נמצאת כבר בגמרא. למי שרוצה להרחיב בעניין - מוזמן לקרוא את מאמרה מאיר העיניים של גילי זיוון, בספר "עין טובה דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל" (יש גישה לסטודנטים באתר כותר). אני מבטיחה לכם שתמצאו שם כמה נקודות מרתקות.
לסיום, אני רוצה לומר שנכון שטרם התכנסו הסנהדרין ושינו את הברכות. אך יש שינויים שצריכים לבוא מלמטה. זה אחד מהם. צעד קטן למתפלל, צעד גדול לתפילה.