ישנם מספר ענינים אשר הרמב"ם אינו כולל במנין תרי"ג המצות בעוד הרמב"ן חולק עליו; מן המפורסמות, ישוב ארץ ישראל והקדושה. לדידו של הרמב"ם, הפסוק שבפרשתנו "קדושים תהיו" אינו מהווה מצוה פרטית אלא אזהרה כוללת שכל גופי תורה תלויים בה, כך גם ישוב ארץ ישראל. הרמב"ן מצידו סובר שמעבר לכך שמדובר כאן בנושאים מרכזיים יעודיים, תלויים הם בהשתדלות הפרטית של כל אחד מישראל ואף, לסופו של דבר קובעת את זהותו.
ההפטרה הלקוחה מספר עמוס נראית כמתייחסת דווקא לשאלה הזאת. ישנה אכן סתירה מינה וביה בין האוירה של תחילת ההפטרה הנשמעת כתוכחה עצומה המכוונת נגד הסברה של יחודיות עם ישראל "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה" ו"הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם השם". לבין סופה של ההפטרה "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ... ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם". לא רק שלא נראה קשר בין תחילת דברי עמוס לסוף דבריו, אף לא מובן כלל הקשר בין ההפטרה לבין הפרשה. ונראה שהם הם הדברים שהתחלנו בהם. למראית עין, אין שום הבדל בין ישראל לעמים. גם אותה היחודיות ההסתורית שביסודו של המימד הלאומי של עם ישראל, היינו יציאת מצריים, יש לה כביכול מקבילות בהסתוריה של עמים אחרים. ותחושה זאת יכולה לקבל חיזוק מכל הסיבות שבגללן ניתן לשלול את הערך הלאומי דוקא, ואת הישיבה בא"י, כמישמים את היעוד של "קדושים תהיו": "הנה עיני ד' אלקים בממלכה החטאה"; הלא המעלה הקדושה שאליה הגיעו היהודים בגלות, בשמירת תורה ומצוות ובמסירות נפש עד כדי קידוש השם גם מעידים על כך, בהשוואה עם המצב הירוד כביכול בארץ!? ובכל זאת, בתיאור של המהפיכה שתתחולל לטובת ישראל, אין הנביא מתאר בתי מדרש ובתי תפילה, אלא כרמים וגנות, שתיית יינה ואכילת פירותיה של ארץ ישראל ונטיעה בל תתנתק על אדמתה. ונראה לומר שאם הבחינה של "לא עשנו כגויי הארצות" אינה מספיקה ומהווה רק יסוד למעלתו של עם ישראל, בחינה של קדושה טבעית בתור זרע האבות, הרי היא בכל זאת היסוד שעליו בונה כל יחיד את השתייכותו לכלל ישראל. ואם כי מבחינה עקרונית צודק הרמב"ם באומרו שאלו מהווים ענינים כלליים שכל גופי תורה תלויים בהם, מבחינה מעשית צודק הרמב"ן באומרו שבכל זאת צריך לראות בהן מצוות פרטיות המחייבות כל אחד מישראל, דוקא בגלל שירידת הדורות גורמת לכך שהוודאות המיידית של עיקרים אלו אינה מורגשת מאליה בחיי היום יום של היחיד. ובמיוחד, היות והקדושה יכולה להתפס כדבר השייך דווקא לדברים נשגבים רוחניים, באה הפרשה וההפטרה יחד איתה כדי להדגיש שהיא לאמיתו של דבר תוצאה של המאמץ של איחוד המידות מחד, ואיחוד הרוחני והגשמי מאידך. וראוי לשים לב: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם; חטאים ולא חוטאים כדברי ברוריה לרבי מאיר, וכאן גם כן: "חטאי עמי". ובנוסף, למרות החטאים, הם קרואים "עמי". ועוד: היותם עמי, המתגלה על ידי נטיעת הכרמים ועשיית הגנות הוא המאפשר, מידה כנגד מידה, נטיעתם על אדמתם אשר נתתי להם, אמר השם אלוקיך.
איחוד המידות - רוחני וגשמי
למראית עין ישנה הפרדה מוחלטת בין גשמי לרוחני, אולם בהתבוננות בהפטרת השבת והפרשה איך משלימות הן האחד את השניה.
