במוצאי שבת מצאתי את עצמי לפתע ברחוב המלך גורג בתל-אביב, מוקף בעשרות נשים ומעט - מעט מידי - גברים, כשבידי האחת שלט המכריז כי "1 מכל 3 נשים עוברת תקיפה מינית" ובידי השניה פלאפון בו סיפרתי לידידי על המתרחש. היה זה כבר סופה של ההפגנה. לפני שנטלתי לידי את השלט בחנתי את תוכנו, ליתר ביטחון, כדי לוודא שאני מזדהה עם הכתוב בו. חשוב לציין, שברוב הנושאים והשאלות הגדולות הגוררות החוצה אנשים מבתיהם כדי להפגין - אין לי דעה מוחלטת, ולכן כמעט ואינני נוטל חלק בהפגנות. אך באותו הערב השתלבתי בטבעיות. כל שלט שראיתי היה בהחלט כשר בעיני לנשיאה, ואכזבה רבה מלאה אותי עת אמרו לי כמה נשים כי כעת אוספים את השלטים, ולא מחלקים אותם. לבסוף נטלתי ממישהי שלט אחד, ועמדתי עימו מספר דקות, עד שמישהי אחרת הכריזה במגפון כי כעת מוקרן ב"אוזן השלישית" - יעדי המקורי אותו הערב - הסרט הדוקומנטרי "מתמורפוזה" של הבמאית נטעלי בראון. לאחר כרבע שעה של עמידה בתור שהכיל כמעט בלעדית נציגות של המין היפה, או החלש, או כל כינוי אחר בו אבחר ושלא יהיה בדיוק פוליטיקלי קורקט לכתבה כזו - ישבנו באחד מאולמות ההקרנה של "האוזן" וצפינו בסרט.
הסרט "מתמורפוזה" הוא סרט חובה. אין בו לכאורה משהו שלא שמענו ושלא ראינו לפני כן. הוא מורכב מעדויותיהן המצמררות והמרטיטות של ארבע נשים: ליאורה, ליאת, יעל וטמיר (שם שבחרה לעצמה לאחר האונס שעברה במדרשה התורנית בה למדה). אבל אין זה סרט תיעודי רגיל: הקטעים בהן מגוללות הנשים את סיפוריהן המזוויעים שזורים במספר סצנות אומנותיות יוצאות מן הכלל, בהן מקריאה אשה בעלת קול צרוד ובשל את סיפוריהן של כמה נשים מהמיתולוגיה היוונית שנאנסו אף הן, ושסיפוריהן הופיעו בספרו של אובידיוס מן המאה השמינית לספירה - "מתמורפוזה" (שינוי, מצב בו הופך אדם למשהו אחר. כל אחת מן הנשים בספר הופכת לבעל חיים או למשהו אחר לאחר האונס, כגון פרה, נחל, וכו). במספר סצנות אף מופיעה על המסך כולו אשה המדובבת את דברי הקריינות לשפת הסימנים של החרשים, ובכך מראה עוד זווית מזעזעת ומקורית של האונס. הסרט מלווה בפסקול מופלא של כלי מיתר, שפעמים והוא עדין ורך ופעמים מפחיד ומאיים, ושוב, מוסיף ע"י כך עוד רובד הבעתי מיוחד לכל הנושא.
(מתוך כרזת הסרט)
משהו מיוחד נוסף שאני חושב שגרם לסרט הזה לרתק אותי יותר מסרטי תעודה אחרים, הוא המסר הסמוי קמעא שהוא מעביר, על פיו אין אדם שלא מכיר או שלא קרוב למישהי שעברה תקיפה, התעללות, אונס או הטרדה כאלו או אחרים. כך, ארבע הנשים המרואיינות בסרט שונות זו מזו - ליאורה היא שברירית ורכה. ליאת מחייכת קלות, ומפגינה כלפי חוץ נחישות ושנינות, כמעט ספורטיביות, כשהיא מדברת באופן הרבה יותר קיומי ומרוחק - לפחות לכאורה - על מה שעברה. יעל היא מבוגרת, וטמיר שייכת למגזר הדתי - שמשום מה עדיין שותק ולא מביט לבעיה בעיניים, או כפי שאומרת ליאורה בסרט - חושב שאם הוא לא יסתכל, זה פשוט לא יהיה שם.
אני מתבייש. מתבייש בעצמי על כך שלא יצאתי להפגנה באופן יזום, אף כי שמעתי עליה מייד עם צאת השבת. הגעתי אליה רק דרך מקרה. אני מתבייש גם באופן כללי בכך שבהפגנה הזו אחוז הגברים היה נמוך באופן בוטה, ואחוז הדתיים - בהנחה שעבר בכלל את אחוז החסימה - היה אפסי.
השבת קראנו את פרשת "וישלח" - המגוללת בפנינו את מעשה האונס הראשון המופיע בתנ"ך. "ויענה" נאמר שם על מעשה שכם, ולא יכולה היתה התורה בפשטות מילותיה לנקוט מילה אחרת. וזאת כמובן, לאחר שעל שכם נאמר כי אהב את דינה, בניגוד לאמנון, שלאחר האונס שלו נאמר כי שנא את תמר. מובן כי שכם לא עינה את דינה, אהובתו. לא יותר מכך שבעל אותה ככלי בלי דעת, שכבש אותה כאדמה נבערת, שחדר אליה בניגוד לרצונה תוך רמיסת כל יישותה, כל קיומה וכל האנושיות שבה, תוך התעלמות בוטה ומעוררת חלחלה מן הציווי הקטגורי השני של קאנט: "ראה באנושיות שבכל אדם תכלית לעצמה".
אחת מכל שלוש נשים עוברת עינוי, ברמה כזו או אחרת, ולא ברור מה מזעזע יותר - העובדה כי קיימים מטורפים המסוגלים לבצע כאלו עינויים באופן כל כך אגבי, בנאלי ופרוזאי, או העובדה כי קיים ציבור כל כך גדול הקורא לעצמו שפוי, ושותק.
הקרנה נוספת תהיה ב"אוזן השלישית" ברחוב המלך גורג 48 בתל אביב, ביום רביעי 28.11.07 שעה 21:00.