בראש השנה אנו מזכירים מלכויות זכרונות ושופרות. שלושת הענינים הללו מלווים בפסוקים המלוקטים מכל התנ"ך כדי ללמדנו מסר גדול על מהות ראש השנה. במלכויות אנו ממליכים את הקב"ה על כל העולם והשם "מלכויות" מעיד על כך. מלכות ה' בעולם היא הנהגתו והשגחתו על פי כל מידותיו. קבלתה נקראת "קבלת עול מלכות שמים" ועיקר האמונה בא"ל אחד המולך על כל העולם כולו תלויה בה. אנו ממליכים את ה' ומודים שהינו בעל הכוחות הבלעדי ושאת מלכותו צריך כל העולם לקבל, כפי שנאמר "כי לה' המלוכה ומושל בגויים" וכן "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
לאחר שמזכירים אנו את נכונותנו לקבל עול מלכות שמים ועומדים לפני מלך מלכי המלכים ביום הדין הגדול, אנו אומרים "זכרונות", הבאים כביכול להזכיר למלך את הבטחותיו ושבועותיו לאבותינו - "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור", "וזכרתי לך חסד נעורייך וגו' ", "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך וגו' ". הקב"ה הבטיח לאבותינו לזכור את זרעם לנצח ואת הבטחתו אנו מזכירים ביום הנורא.
אחרי הזכרונות באים "השופרות" ולכאורה ענינם לא ברור. מוזכרים בם ג' ענינים הקשורים לקול שופר. בתחילה מוזכר מעמד הר סיני בו פנה הקב"ה אלינו בקול שופר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד וגו' ". אח"כ מובאים פסוקים שעניינם פנייתנו לקב"ה בקול שופר: "בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ", "הללוהו בתקע שופר". בסוף מזכירים אנו את קול השופר שיתקע בעתיד, קול השופר הגדול של הגאולה שיתקע הקב"ה "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' ".
אנו מזכירים א"כ בשופרות את הקשר המיוחד שלנו עם הקב"ה המתבטא בתקיעות השופר. בתחילה תקע הקב"ה בשופר במעמד הר סיני בו נהיה עם ישראל "עם לה' " ומאז תוקע עם ישראל בשופר לה' ובעיקר בראש השנה - "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". באחרית הימים עתיד הקב"ה לתקוע בשופר לגאול את ישראל.
עיקר מצוות היום של יום הדין היא השופר שהוא סמל למידת הדין ככתוב בעמוס (ג,ו): "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?" וכן כתוב במעמד הר סיני: "וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה". גם ב"ונתנה תוקף": "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין".
השופר הוא סמל החרדה מפני אימת הדין ובכל זאת בחתימת ברכת השופרות אנו אומרים "ברוך אתה ה'. שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים ". אנו מבקשים מהקב"ה שישמע את קול השופר שאנו משמיעים (שהוא מסמל את מידת הדין), ברחמים. אין אנו מתעלמים שהיום הוא יום הדין, אלא אנו מבקשים שיפעיל הקב"ה את מידת הרחמים. דוקא על ידי מידת הרחמים אנו מבקשים: "אלוקינו ואלוקי אבותינו תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותנו". אנו מבקשים שהגאולה תעשה דוקא ע"י הרחמים. אין אנו מבקשים ביום הנורא הזה שיגאל אותנו ה' במידת חסד חינם, אלא ע"י מידת הרחמים, שפירושה תוספת מידת החסד למידת הדין (כהגדרת מידת הרחמים). כמובא בספר "קול התור", המביא את תורת הגאולה של הגר"א, הגאולה תעשה במידת הדין, היינו בדרך ההשתדלות הטבעית, ותקבל סייעתא דשמיא מיוחדת. זוהי בחינת "וישת יד ימינו (מידת החסד) על ראש אפרים (שהוא סמל ההתעוררות לגאולה מצידנו)" (עיין שם פרק א סימן יג).
ביום הדין אנו אכן מבקשים דין ע"י תקיעות השופר, אבל מזכירים אנו לבורא לערב בו את החסד. ולשם מה מבקשים אנו דין ביום שבו היינו צריכים להתחנן שיפעיל ה' את מידת החסד חינם לבדה? אלא מסביר רבינו הגר"א "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ". "צדקה" מלשון "צדק". צדק הוא משפט, היינו הפעלת מידת הדין שעל-ידה הדבר הצודק יצא אל הפועל.
אחר שהזכרנו בפסוקי הזכרונות את הבטחותיו של הבורא לאבות וכן שבועותיו לקיום הברית הנצחית עמם, אנו דורשים בשופרות טענה צודקת והיא שיקיים הקב"ה את הבטחותיו. דורשים אנו משפט, מבקשים אנו שיפעיל הקב"ה את הדין כדי שתושב הגזילה לבעליה, כדי שציון תפדה. דורשים אנו שיענשו הגויים שעינו אותנו שלא בצדק על לא עוול בכפינו, הגוים שגזלו את אדמתינו ועדיין טוענים עליה בעלות. דורשים אנו משפט צדק עם הגוים. את הדין הזה אנו מבקשים ביום הדין ולכן תוקעים בשופר, ביום שבו הקב"ה דן את כל העולם כולו. אלא שללא חסד איך נוכל אנו לעמוד בכלל מול מידת הדין, הרי לא תיקננו את המעוות ועדיין לא שבנו אל השם! לכן אנו מזכירים לקב"ה את הברית עם האבות, ככתוב בזכרונות "ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו". מבקשים אנו שיערב הקב"ה את החסד בדין, וידון אותנו ברחמים. ולכן אנו תוקעים תקיעות ותרועות - תרועות כנגד מידת הדין ותקיעות כנגד מידת החסד (עיין מאורות הראיה עמ' צה).
באמת השופר שאנו תוקעים בו בראש השנה הינו לזכר אילו של יצחק, כנאמר במדרש תנחומא (וירא): "אמר לו הקב"ה ... עתידים בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בראש השנה, אלא אם מבקשים שאחפש להם זכות ואזכור להם עקידת יצחק יהיו תוקעים לפני בשופר של זה. אמר לו: מהו שופר? אמר לו: חזור לאחוריך. מיד 'וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל'. וסופם להגאל בקרניו של איל זה". הרי אילו של יצחק מזכיר לנו את החסד שבדין. פעלה מידת הדין על יצחק ואברהם בעקידה ובסופו של דבר נתערבה מידת החסד. לכן אנו תוקעים בראש השנה תקיעות ותרועות, למתק את הדין. אבל כאמור, אין אנו מוותרים על הדין משום ש"ציון במשפט תפדה" והגויים שהינם בעלי דיננו, ביום בו הקב"ה דן את כל העולם כולו, צריכים לשלם ורק כך תושב הגזילה לבעליה.
על פי הדברים הללו המקשרים את המלכויות הזכרונות והשופרות המהוים בקשה נרגשת של עם ישראל ביום הדין לצדק ומשפט, יובנו דברי האבודרהם, המובאים גם ב"ענף יוסף", בסדור אוצר התפילות (ד"ה "ובכן" של תפילת שבע של ר"ה) "ותמצא באלו שלשה 'ובכן' רמז למלכויות זכרונות ושופרות, כי הראשון הוא 'ובכן תן פחדך וכו' וייראוך וכו'' (...) והשני 'תן כבוד' (...) והשלישי 'צדיקים יראו וישמחו'". בעקבות דבריו נתבונן בשלושת ה"ובכן" ונראה שהראשון מדבר על המלכת הקב"ה: "תן פחדך", "וייראוך", "השלטן לפניך" וכו', ה"ובכן" השני מזכיר את עם ישראל, כנגד הזכרונות: "תן כבוד ה' לעמך" ואת המשיח: "וצמיחת קרן לדוד עבדך". אלא שב"ובכן" השלישי מדובר על שמחת הצדיקים: "צדיקים יראו וישמחו" ומדובר בעשיית הדין לרשעים ובעיקר ממשלת אדום: "ועולתה תקפץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". ואח"כ מוזכרת הגאולה האחרונה: "ותמלך אתה הוא אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך בהר ציון". לכאורה לא מוזכר כלל עניין השופר בדברים הללו שיחס אותם האבודרהם לשופרות שלאחר מלכויות וזכרונות (לא מופיעה כלל המילה "שופר"!). אלא ע"פ האמור לעיל מובן. מדובר כאן בעשיית דין בגויים, אותו דין שיביא בסופו של דבר לקבוץ גלויות ולבנין מלכות ה' בציון, שהוא גופא ענין השופרות של ראש השנה כאמור.
משפט ישראל מהגויים
מדוע לישראל נחוצה עשיית דין מהגויים? למה דווקא בראש השנה? ומה הקשר של השופר לכל זה על פי קול-התור לגר"א?
