שחנ"ש במוצ"ש: היופי והלכלוך שמתחת לכיפה

עצוב היה לי לשבת בסלון כמו בטטה מעוכה, מחזיק את מודעות הדרושים של העיתון המעוך ומנסה להגיד לאגו המעוך שלי- "נו, אתה יכול להיות...כל דבר שמחפשים פה". אבל האמת היא, שגם אם הייתה מודעה יותר מאתגרת מ"נהג משאית בחצי משרה, שעות לא-שגרתיות, שכר הוגן", לא באמת חשבתי שאני יכול לעשות משהו חוץ מלהכניס את הגרביים המלוכלכות שלי לסל כביסה. הנה, פספסתי אחת. אפילו את זה אני לא יכול לעשות כמו שצריך.

ואז זה קרה. הערה של חמותי שראתה שנפתח, מישהו שהמליץ, חבר שדחף ו...הלכתי ללמוד משחק. להיות על הבמה, לשחק, ליצור. זה היה נראה כל כך טיפשי בהתחלה. וזה היה כל כך תלוש מהיום-יום האפור שלי. אבל משהו בהתרחשות הצבעונית הזאת התחיל לבקוע את השעמום השבועי שחפף על חיי ועל נפשי.

פתאום התחלתי לדבר עם נהגי אוטובוס. פתאום העזתי להביע את דעתי כשישבתי עם אנשים ועשיתי דברים אחרת כשפגשתי במשהו שקרה לי כבר אלף פעם. פתאום הרגשתי חי ורענן. הפנים שלי קרנו והעיניים שלי זהרו. ראיתי את זה במראה. ואז הבנתי את כוחה של האמנות.

ישבתי בישיבת צוות טיפולית לא מזמן, בנוגע לבחורה עם סיפור חיים קשה מאוד. תסריטאי של סרטי אימה היה יכול להעתיק את מה שקרה לה ישר לתוך סרטו החדש, פשוט קופי-פייסט. ילדות נוראית, פגיעות מיניות, חרם חברתי. אבל משהו בתסריט לא הסתדר: הבחורה תפקדה. היא לא בדיוק קמה בבוקר עם חיוך מליון דולר, אבל רוב הבחורות במצבה פיתחו הפרעות נפשיות קשות והתמוטטו. כששמעתי את זה, מיד חשבתי: היא בטח קשורה לאמנות. ליצירה. ואכן, הסתבר, שחלומה מילדות היה לעסוק באמנות.

(איור: רותם חדד הלוי , קריא ייטיב)

מה נזכרתי בסיפור המעוך על מודעות הדרושים?! זה היה לפני עשר שנים. מאז בחרתי בחיים של יצירה, אמנות ומפגש תמידי עם הנפש. מה שמחייה את הכל שוב, זה שהיום אני כבר יכול להעניק את המתנה לאחרים.

כבר שלוש שנים שאנחנו נפגשים. כל שנה קבוצה חדשה של עשרה גברים, בשנות ה20-50 לחייהם. מגיעים לערב בשבוע של תאטרון. והשנה? אני מתרגש עוד יותר, כי פתחנו גם קבוצת נשים, עם מנחת תאטרון. ולפעמים, חלקנו מגיעים שבורים, עייפים. סחוטים ממסע החיים, מרוקנים מאנרגיות בניסיון למלא אחרי כל שלב בתפריט בצורה נכונה- הנישואים, הלימודים, העבודה והילדים. הכל הולך בסדר, נראה לנו שלא טעינו. צופים מהצד בתסריט שלא כל-כך כתבנו.

ואז היא מגיעה- חצופה, מקורית ומשוגעת. האמנות קורצת, פותחת דלתות שלא תכננו, נותנת רעיונות שפחדנו להגות, מכריחה אותנו לשנות את זווית ההסתכלות ופתאום- היי! זה באמת יכול להיות אחרת.

אל תגלו לאמנים האחרים, אבל אני יודע שהכל קונספירציה! אני חושב שהאמנות זה טריק. מה שבאמת קורה הוא ככה: בני-אדם משתוקקים בכל מאודם לגלות את הנפש שלהם! להוציא ולחשוף את הרגשות העמוקים שמשתוללים בלב ובבטן. אבל...זה מביך. זה חופר. זה פסיכולוגי. זה חושפני. אז יש דרך אחרת: תצייר ותשיר ותרקוד ותן איזה מונולוג של דמות בדיונית. זה כאילו רחוק וכאילו מכוסה, אבל הציור והשיר והריקוד והדמות- היא את, היא אתה. בכל נפשך.

אז לך, שמרגיש שכבר שנים אתה מחפש את עצמך ולא מוצא. לך, שקמה כל בוקר ליום שנראה בדיוק כמו זה שקדם לו וזה שיבוא. אל תוותרו על הנפש. תלכו ליצור. תמצאו איזה חוג, סדנה, קורס, קבוצה ותעופו על עצמכם פעם בשבוע, שמתדלקת את כל השבוע. אם אתם לא מאמינים לטריק, חפשו בסביבה מישהו שפורח מלכתוב טורים שבועיים וברנש שמאייר מכל הלב ותשאלו אותם. תגידו שאני שלחתי אתכם.