ט''ו בשבט והחינוך לאהבת ארץ ישראל

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", כך נקבע ב"ספר החינוך", ששמו מעיד על מגמותיו החינוכיות. בהקדמתו לספר, כותב המחבר (זהותו המדויקת טרם פוענחה בודאות) שמטרת הספר היא: "לעורר (את) לב הנער, בְּנִי והילדים חבריו בכל שבוע ושבוע...".
"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" הוא כלל חינוכי מרכזי בחינוך הילדים. המעשים קודמים ללבבות והם מעצבים אותם. בגיל מבוגר יותר, צריך החינוך להתבסס על הדרכה אחרת: "יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות" (משנה ברכות ב ב), השקפת העולם האמוּנִית קודמת למעשים ולכללי ההתנהגות.
הקדמה זו מתבקשת כדי להבין כיצד מחנכים לאהבת ארץ ישראל ולחיזוק הזיקה הנפשית אליה. מצויים שני מסלולים חינוכיים לחיזוק האהבה לארץ: מסלול ה"לבבות" ומסלול "המעשים".
מסלול "הלבבות" עובר דרך עיצוב השקפת העולם: הבנת ערכה של ארץ ישראל וקדושתה, הִתְוַדעוּת לעומק הקשר בין עם ישראל לארצו, כפי שכותב מרן הראי"ה קוק זצ"ל: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה... ארץ ישראל היא חטיבה עצמוּתית קשורה בקשר חיים עם האומה" ("אורות" עמ' ט). מסלול "המעשים" עובר דרך פעילות מעשית המעמיקה את הקשר הטבעי והרגשי לארץ. החינוך במסלול זה בנוי על מעשים פשוטים היוצרים חיבור חי וטבעי בין הנער לארץ ישראל.
החינוך השלם צריך לכלול את שני המסלולים. המינון המדוייק של כל אחד משני המסלולים תלוי בגיל החניכים. בגילאים הנמוכים, העיקרון החינוכי המכריע הוא "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", לכן יש להרבות ב"מעשים" המעוררים והמחזקים את חיבת הילד לא"י.
איזה מעשים? א. נטיעת אילנות. ב. עבודות חקלאיות, כגון קטיף ובציר. ג. עבודות בנין (שיקום בתים וכדומה). ד. פעילות למען שמירת איכות הסביבה. ה. טיולים להכרת הארץ.
כל המעשים המופיעים ברשימה זו מתחייבים ממצות ישוב הארץ והם גם מחזקים את הקשר אליה. נפרט מעט.
על נטיעת האילנות ועל שאר העבודות החקלאיות, אמר החתם סופר (חידושיו לביצה דף לה): "העבודה בקרקע גופא מצוה, משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא את פירותיה הקדושים". הוסיף החתם סופר שכל הכלול בפסוק "ואספת דגנך, תירושך ויצהרך" (=קצירה, בצירה ומסיקה כלומר, סוגי הקטיף השונים) הוא מצוה בארץ ישראל.
גם על שמירת איכות הסביבה בארץ ישראל הקפידו חז"ל משום "חיבת" ארץ ישראל ומשום "ישוב" ארץ ישראל, לדוגמה: חז"ל דרשו לשמור על שטחים פתוחים בתחום העיר ובסביבתה (טור חו"מ ס' קנה), הם הקפידו על נויי העיר ואסרו לגדל בעלי חיים שמכלים את הצמחייה הירוקה (איסור גידול בהמה דקה). חז"ל דרשו להימנע מנזקים אקולוגיים )כגון זיהום האויר) ועודדו את השמירה על הניקיון בסביבה.
מצות ישוב ארץ ישראל מוטלת בעיקר על כלל החברה מפני שרק כאשר החברה כולה מתגייסת בלב שלם היא מסוגלת להתמודד בהצלחה עם אתגרים לאומיים. אבל גם היחיד נצטווה לתרום את חלקו. כך ביאר מרן הרב זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 466) את מה שמסופר בגמרא (ב"ב דף יד א) על רבי ינאי שנטע ארבע מאות כרמים. חז"ל (שם) הבינו שרבי ינאי שתל אותם בעצמו בלא עזרת פועלים או שליחים ועל כן נאלצו לפרש שהכרמים היו קטנים (חמש גפנים בכל כרם). שאל מרן הרב זצ"ל: מדוע חז"ל לא פירשו שרבי ינאי שתל את הגפנים בעזרת פועלים, כפי שנהוג במצוות רבות המתקיימות על ידי שליח? השיב הרב ש"מצוה זו (=ישוב ארץ ישראל) יש בה גם מעין מצוה עצמית, נפשית, פנימית, המחייבת כל נפש מישראל לעשותה עד כמה שאפשר בעצמו ולא על ידי אחרים".
מכאן שיש חובה אישית על כל יהודי לתרום את חלקו ביישוב הארץ - החל מבנין הארץ וכלה בשמירה על איכות הסביבה. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
כשם שמעשים אלו מתחייבים ממצות ישוב ארץ ישראל, כך הם מחזקים את הקשר לארץ. בעזרתם נושם הנער את אויר הארץ ומגלה אחריוּת כלפיה, ועל ידי כך מתהדק הקשר בינו לארץ. אמנם, טיב הקשר שנוצר בעקבות פעילוּת מעשית זו איננו משתווה או מתקרב לטיבו של היחס הפנימי, העמוק והשורשי, שצריך לשרור בין עם ישראל לארצו, אבל הוא בונה בלב הילדים את המסד הטבעי הראשוני שעליו נבנית הקומה התבוּנית, האמוּנית והפנימית.
עיקרון זה נוהג גם ביחס ללימוד תורה. הילד מתחיל ללמוד תורה לפני שהוא מסוגל להבין מהי משמעותה האמיתית של התורה כ"תורת חיים", לפני שהוא יודע ש"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג).
וכך ביחס לארץ ישראל: המפגש הראשון עם הארץ הוא טבעי וחויתי. הילד שותל עץ באדמת ארץ ישראל, הוא עודר באדמה ומטמין בה את שורשי השתיל - הוא מרגיש שחלק ממנו שקוע בארץ והוא מתחבר אליה. נער מטייל בארץ, נפגש עם נופיה הקסומים, מתאהב בהם ומעריך את מולדתו.
בשלב שני צריכה להתוסף ההסברה המעמיקה מתוך עומק התורה.