"מעשה בשני כוהנים שהיו שווין רצין ועולין בכבש. דחף אחד מהן את חבירו לתוך ד' אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו.
בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: 'שמעוני אחינו בית ישראל! הרי הוא אומר (דברים כא) 'כי ימצא חלל וגו' 'ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו'. בואו ונמדוד על מי ראוי להביא עגלה - על ההיכל או על העזרות'.
געו כל העם אחריו בבכייה.
ואח"כ בא אביו של תינוק אמר להם: 'אחינו! אני כפרתכם - עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמא'.
ללמדך שטומאת סכין קשה להם לישראל יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר (מלכים ב' כא') 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה': מכאן אמרו בעוון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא (תוספתא יומא, פ"א ה"י).
תוכן הסיפור
האגדה פותחת בתיאור דתי אידיאלי: שני הכוהנים רצים במעלה המזבח כדי לעבוד את הקב"ה. הריצה שלהם מזכירה ריצת ילדים שובבים - עבודת המקדש מלהיבה אותה, וההתלהבות הדתית שלהם מתגלמת בריצה לעבר המזבח (ה'מנצח' ב'תחרות', זה שיגיע לד' אמות הסמוכות למזבח ראשון, יזכה בהקרבת הקרבן).
התחרות מסתיימת כאשר אחד מהשנים נכנסים לתוך ד' אמות של המזבח, והשני, בראותו את חבירו עוקף אותו, דוחף אותו כדי למנוע ממנו להגיע לפניו לתוך קו הסיום. אולם, אין הוא מסתפק בלמנוע ממנו להגיע אל המזבח, אלא הוא נוטל סכין ותוקע בליבו.
הסכין וההשוואה בין הכוהנים
יש לשים לב כי המדרש, בצורה לא אופיינית, מרבה במילים המתארות את הרצח, נטילת סכין ונעיצתו בלב.
מהיכן ניטל הסכין? סכין הוא כלי שכיח במקדש לצורך הקרבת הקרבנות, כלומר הכהן מצא כלי קודש והשתמש בו לרצח חבירו. הסכין משמש בדרך כלל לשחיטת בהמות, ונראה שבעיני הרוצח לא היה שינוי במעמד הסכין - הוא השתמש בסכין לשם הריגת בעל חי.
האגדה מתחילה בתיאור שני הכוהנים "שווין רצין ועולין", כלומר הם בעלי אותה זהות, אותו מעמד, ויש אף הגורסים כי הם היו אחים. כלומר, המדרש מעביר כאן מסר שאין הבדל בין שני הכוהנים. בעיני הרוצח, כמובן, יש ויש הבדל בין שניהם - הנרצח לא ראוי בעיניו לעבוד את הקב"ה, שכן הוא שווה ערך לבעל חיים בדיוק כמו בהמות הקרבנות, ולכן ניתן להרגו לשם זכייה בעבודת הקרבן. אם כן, במקום בו האגדה מדגישה את השוויון בין שני הכוהנים, הרוצח מכריז על שוני ביניהם, על ידי עצם הרצח ועל ידי השימוש בסכין.
הקשר לעגלה ערופה
המדרש עובר אל תמונה אחרת, במרכזה רבי צדוק הניצב על מעלות האולם. מעבר לתיאור מקום, מעלות האולם מרמזות על עמידה מעל לאולם: רבי צדוק בא להטיף מוסר, וכמו תמיד המטיף עומד מחוץ לקהל.
הוא מזכיר את דין עגלה ערופה - הטקס שנערך לשם כפרת העם כאשר נמצא חלל. האזכור הזה בעייתי, שכן עגלה מביאים במקרה בו לא ידוע מיהו הרוצח, ואילו כאן הרוצח ידוע ומפורסם. בשל כך המפרשים במקום טוענים שהשימוש בדין עגלה ערופה אינו 'אמיתי' והוא נעשה לשם הדגשת חומרת המעשה. אמנם, ייתכן ויש לקרוא זאת כפשוט ולומר שרבי צדוק התעלם מהרצח. הוא לא שם לב לרצח אלא רק מצא חלל במקדש. בעצם, גם האגדה מתעלמת מהרוצח - הוא לא נזכר יותר, כאילו הוא חמק מן הקהל ומן האגדה. בכל מקרה, נראה כי ההתעסקות של מנהיג העם בשאלת העגלה במקום בעצם הרצח אינה במקום.
רבי צדוק נתקל בבעיה, שכן הוא לא יודע על מי יש להביא את העגלה - על ההיכל או על העזרות. השימוש בדוגמאות של עגלה ערופה הוא אירוני, שכן בטקס מכריזים זקני העיר "ידנו לא שפכה את הדם הזה": האם במקרה שלנו, זקני העם, מחנכי והכוהנים יכולים לומר שידם לא שפכה את הדם הזה?
בעקבות הבעיה ההלכתית הזו, ככל הנראה, אכן לא מובאת עגלה לכפרה, ובעקבות חוסר הכפרה העם מתחיל לבכות. חוסר הכפרה מעיד על מרחק מסוים בין העם ובין הקב"ה - יש גורם מונע בין העם לבין אלוקיו. ושוב, במקום להתעסק בעצם הרצח, העיסוק והצער כאן הם סביב גורם אחר, שולי ולא חשוב.
התדרדרות העם
בעקבות בכי העם מופיעה דמות חדשה - האב.
האגדה מתארת את הכהן הנרצח כתינוק. קטנים לא עובדים במקדש, ולכן לא ייתכן להבין זאת כפשוטו, אלא יש לפרש שבעזרת הכינוי הזה האגדה מעבירה מסר מסוים. ייתכן שהמסר הוא הדאגה של אביו כלפיו, וייתכן שהכהן מכונה תינוק כדי להדגיש שהוא נרצח על לא עול בכפיו.
האב מרגיע את העם ואומר להם "אחינו" - אותה מלה בה פתח רבי צדוק, ונקודה משותפת נוספת לשניהם היא כי על שניהם נאמר שהם "באו". הנקודות המשותפות לשניהם בולטות על הניגוד ביניהם, שכן רבי צדוק גורם לבכי העם והאב מרגיע את העם.
"אני כפרתכם" מכריז האב, אך דברים אלו אינם ברורים: איך האב משמש כפרה לעם? האם הוא העגלה הערופה של העם?
הוא מבאר את דבריו ומסביר כי הבן עדין חי, כלומר הסכין לא נטמאה, ולכן אין מקום לבכי בשל היטמאות הסכין.
האם טומאת הסכין היא שהטרידה את העם? לכאורה נראה שלא, כי כפי שהסברנו לעיל הדבר שהפריע לעם היה החיסרון של העגלה הערופה. האב מתעלם מכך, ומבחינתו לא קרה דבר - הסכין טהורה, וחס ושלום לא נטמא כלי קודש. אולם, הסיפור שבמדרש מסתיים בהרגעת העם, ונראה שהעם קיבל העם את דברי האב.
אם כן, במדרש אנו רואים את ההדרגתיות, או יותר נכון - ההתדרדרות - של תגובת העם. תחילה יש רצח ללא ענישת הרוצח, ובנוסף לכך הרוצח 'נעלם'. בשלב שני רבי צדוק לא רואה כלל את הרוצח, וחושב שיש להביא עגלה ערופה. בגלל ספק הלכתי העגלה לא נערפת, ובשלב נוסף העם פורץ בבכי על חסרון הכפרה. השלב האחרון הוא כאשר מגיע ה'מושיע' העם ומכריז שאין סיבה לבכות כיון שהסכין לא נטמא: אפילו אביו של התינוק התעלם מגופתו ומזעקותיו האחרונות, ומתמקד במקום זאת בסכין המקודש.
סולם הערכים הנכון
המדרש מצמיד פסוק ממלכים ב' המתאר את מנשה - "וגם דם נקי שפך" וכו', והפסוק פותח במילת הוספה. ההוספה במקרה של הפסוק היא על עבודה זרה, ואם המקרה שלנו מקביל לחלק השני המתואר בפסוק, החלק המתאר את שפיכות הדמים, כנראה שגם החלק הראשון של הפסוק הזה - עבודה זרה - רלוונטי. המדרש בעצם אומר לנו כי מי שנגוע בשפיכות דמים, נגוע גם בע"ז: אחת המשמעיות של יחוד ה' היא שהא-ל הדתי הוא גם הא-ל המוסרי, ואותו א-ל שמצווה אותך להקריב לו קורבנות, הוא אותו אחד שמצווה אותך להיות מוסרי. כאשר הא-ל הדתי איננו הא-ל המוסרי - הוא איננו הקב"ה, אלא אל זר.
האגדה מסתיימת בעקרון הקובע ששפיכות דמים היא הגורם להסתלקות השכינה: היא הסיבה הן לריחוק מן הקב"ה - ולא החוסר בעגלה ערופה, כמו שחשב העם, והן לטומאת המקדש - ולא היטמאות הסכין, כפי שחשב האב.