משנכנס אדר מרבין בשמחה , משמע מכאן שיש להרבות בשמחה. אבל היכן נצטווינו על השמחה?
הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה) הגדיר לנו את חובת השמחה לא כמצוות עשה, אלא כחיוב שנלמד מתוך התוכחה. אולי בגלל שעניין השמחה הינה דבר כל כך יסודי ומובנה בעבודת ה', היא איננה נחשב כמצווה בפני עצמה, אלא כציווי כללי.
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח): 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב....'".
ראוי לשים לב להדגשה "עבודה גדולה היא". על מה שיכול להיתפס כדבר פשוט, אומר הרמב"ם, שהוא עבודה גדולה. וכדאי לתת את הדעת כיצד נגיע לעבודה זו ביום יום, ומה החידוש של חודש אדר ושל חג הפורים העומד במרכזו.
ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, מהדורא תנינא, סימן כד) הדגיש מאד בתורתו את עניין השמחה והגדיר במקביל את הנזק שבעצבות. לדידו אין מצב ביניים ומי שלא יהיה בשמחה, ייפול לעצבות שהיא מקור כל הצרות. וכדי להיות שמח תמיד, זו לדידו עבודה יומיומית. וכך דבריו:
"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחרה בכל כחו. וכל החולאת הבאין על האדם, כולם באין רק מקלקול השמחה... וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת על ידי מרה שחרה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה:
והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכחות, להיות אך שמח תמיד.
כי טבע האדם למשך עצמו למרה שחרה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במלי דשטותא. אף שגם לב נשבר הוא טוב מאד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה. כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחרה, יותר מאשר יכולין לכשל על ידי שמחה, חס ושלום, לבוא לאיזה הוללות, חס ושלום, כי זה קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה שחרה. על כן צריך שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר".
השמחה התמידית עבודה גדולה היא, כי האדם צריך לשאוב את כוחותיו הפנימיים כדי להגיע אליה. ואילו בפורים אנו מצווים על שמחה שחייבת לבא בעזרת היין: "חייב איניש לבסומי". אנו צריכים גורם חיצוני שישמח לבב אנוש, יסיר את השכל הקר וייתן לפרץ של חיים ושל שמחה כמעט ללא גבול. זהו ציווי מיוחד לפורים, אבל עם זהירות גדולה שלא להגיע להוללות אלא להישאר באותם גדרי שמחה שמתוכה נגיע לעבודת ה' נכונה. כדברי המאירי ( מגילה דף ז ע"ב ):
"חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו ...".
ויפה הודגש במדרש (תנחומא שמיני פרק יא) מה ההבדל בין שמחה שבאה בעקבות יין (לא בפורים) לבין שמחה שבאה בעקבות שלמות פנימית של לימוד התורה. כי ביום-יום היין הוא גורם משכר ומשקר, גורם לאדם ל"הרגיש טוב" לזמן מוגבל ואילו לאחר מכן הוא מרגיש יותר גרוע.
"אבל לא שמחת היין הפקודים והתורה כי היין כשיצא מגופו והיגון בא בלבו זה יוצא וזה בא והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר (שם) כי היא חייך ואורך ימיך בעה"ז ובעה"ב שכלו ארוך".
נסיים בסיפור מהגמרא (תענית כב ) הממחיש לנו מה גדול חלקם של אנשים שמחים היודעים לשמח בני אדם ומתוך השמחה יש להם יכולת להשכין שלום בין בני אדם. רבי ברוקא שואל את אליהו שיראה לו אנשים שהם בני עולם הבא ומתוך מספר מקרים מופיעה גם דמותם של המשמחים:
"אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי אמר ליה הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא"?
אנו תפילה שניזכה לשמחה מתוך עבודה גדולה, לתוספת שמחה מתוך ימי הפורים ויהיה חלקנו מאותם אנשים שמסוגלים לשמח אחרים כדברי רש"י (שם): "שמחים, ומשמחים בני אדם".