על כתר מלך הצדיקות העולמי עשויים להתחרות בימינו מועמדים אין ספור. לא ל"ו אלא "צדיקים" ככוכבי השמים לרוב. יש מהם צדיקים לשעה, ויש שרואים עצמם צדיקים לדורות. יש מהם צדיקים "קטנים". במשך היום הם חוטפים מלאכים, מניחים – סימולטנית – תפילין של רש"י ורבנו תם (והלא "מקום יש בראש לשני תפילין"), תולים תכלת בציציותיהם ומראים אותה לעין כל. לולבם הארוך עומד בתקן מוט הקפיצה האולימפי. בלילות הם מסגפים סיגופים ומעלים קמיעות מן האוב. ויש מהם הרואים עצמם צדיקים גדולים, שלפניהם ולאחריהם לא יהיו כמותם. מבקשים הם שהכל יראו את האור הזרוע בעיניהם, ואם לא יראו – הם כבר ידאגו לזה שיראו.
צא ולמד, שבכל מקורותינו הקדומים רק מתי מעט זכו לתואר זה. יוסף הצדיק ולא משה רבנו הצדיק; נח איש צדיק ולא אברהם אבינו. ולא חס ושלום מפני פחיתות מעלתם או ערכם. אינפלציה של צדיקים, מוזילה את ערך הצדיקות, והופכת את מהותה ותכניה למטבע שחוקה העוברת לסוחר.
באמת אמרו, לא כל "צ-דיק" (במלעיל), אכן צדיק (במלרע) הוא. בניגוד לכמה "צדיקים" בני ימינו, צדיק אמיתי אינו זקוק, לא ל"חצר" ולא לעיתונאי חצר. שומר הוא את צדקותיו לעצמו, בצנעה, ומעשיו מדברים בעד עצמם. לשקר, לעומת זאת, אולי אין רגליים, אבל יש לו דובר ויחצ"ן מיומן. ודומה שלא לחינם הורונו חז"ל, ש"אין עושים נפשות [=מצבה] לצדיקים, דבריהם הם הם זכרונם". והוסיפו ואמרו: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, שהרי לא המדרש עיקר, אלא המעשה.
בבואו לדרוש פרשה זו, הסב ר' משה פינשטיין את שימת לבנו לכך שהתורה מקדימה "איש" ל"צדיק תמים", ללמדנו שלפני שאדם מתיימר להיות "צדיק תמים", עליו להיות בראש ובראשונה "איש", מענטש, בן אדם היודע להתהלך עם הבריות, שאם אין דרך ארץ – תורה מנין? והנצי"ב הוסיף ב"העמק דבר" שלו ופירש שזהו ההבדל בין סתם "צדיק" לבין "צדיק תמים", שהראשון נותן דעתו רק למצוות שבין אדם למקום, ואילו השני מחמיר ומהדר גם, ואולי בעיקר, במצוות שבין אדם לחברו.
וקרוב לוודאי, שלא לחינם שורש "צדיק" ושורש ה"צדק" – ממקום אחד יהלכון. צדיק שדואג רק לאנשי שלומו, לחסידיו ולנותני מנחתו, ואינו כורה אוזנו ופותח ליבו לעני ולגר, ליתום ולאלמנה בחברה שבה הוא חי, ודואג שתהא צודקת, לאו צדיק אמת הוא.
לקח חשוב נוסף שניתן ללמוד מפרשת נח, הוא שהצדיק אינו נבחן רק במעשיו-שלו, אלא בהשפעתו על החברה שבה הוא חי. "צדיק בפרווה", שדואג רק לחום גופו-שלו, אפילו יתבודד כל ימיו בסיגופים ותעניות, בתפילה ובתחנונים, יעשה אולי לתיקון נפשו שלו, אך לא יתרום דבר לחברה שמסביבו, ואפשר שגם הוא יהיה אחראי למבול ולכליה שיבואו עליהם. וכבר אמר המגיד ממזריטש, שצדיק הדואג רק לתיקון נשמתו, הריהו "כארז בלבנון ישגה", כעץ הנמצא בראשי ההרים. הכל רואים אותו ומתפעלים ממראהו, אך מבודד הוא מחברת בני אדם ואינו עושה פרות. לא כן "צדיק כתמר יפרח". נמצא הוא בעמקים, מוצנע, אך מעורה בחברתו, ועושה פרות רבים ומתוקים.
וכמה יפים הם דברי מרן הראי"ה, שעיונו המרובה ב"משנת הצדיק" מלא חכמה, בינה ודעת, שלימדָנו כלל גדול בעולמה של צדיקות: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה. אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה". וראויים הדברים למי שאמרם.
ועוד למדנו מפרשת "איש תמים", ש"מעשה בנים – סימן לאבות הוא". "תולדות נח", סימן הם למידת "איש צדיק תמים שבו". רצונך לבחון האם פלוני צדיק תמים הוא, בדוק בצאצאיו וצאצאי צאצאיו, האם צדיקים הם כמותו, או שמא עשו את צדיקותם – שלהם או של אביהם – קרדום לחפור בו. צדיק אמיתי, אינו צדיק לדורו בלבד, אלא "בדורותיו" ולדורות רבים. צדיקותו עומדת לעד ומשפיעה לא רק על דורו אלא גם על דורות שאחריו. וכבר פירש רש"י: "אלה תולדות נח – תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", שלא יחוס אבות עושה אדם לצדיק, אלא מעשיו הטובים. ועליו אומר הכתוב: "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב".