תלמדו להקשיב

מן הסתם גם אתם מכירים את התופעה הזו. הרב עולה לשאת דרשה, חלק מן הציבור כבר תופס עמדות תנומה, חלק אחר מן הציבור דרוך לשמוע ווארט נחמד על פרשת השבוע, וחלק אחר מוציא את הספרים. בחורי הישיבות השובתים אצל הוריהם מנצלים את זמן הדרשה להשלים שניים מקרא ואחד תרגום או ללמוד את הדף היומי, ואם הם כבר סיימו את הלימוד היומי תמיד אפשר לקרוא את הטור של ולדומירסקי ב"עולם קטן". מבחינתם, הזמן הזה בכלל אמור להיות "סדר", רק כיוון שיש אנשים שלא יודעים ללמוד לבד אז הרב מעביר להם שיעור קצר.

שאלתם את עצמכם פעם למה זה כך? האם אותם בחורי ישיבה היו מעדיפים שהרב לא ידרוש? האם הם חוששים להיפגע או להירדם במידה והם יקשיבו לרב?

הרב מדבר ובחור הישיבה לומד(צילום אילוסטרציה: Rippeym3 ויקיפדיה)

כדי לחסוך בדמגוגיה הבה נשים את כל הפרטים על השולחן. ישנם לא מעט רבנים שהם משעממים להפליא וגם לא חסרים רבנים שאינם חוששים מלהפגין בורות ברבים. אך את תופעת חוסר ההקשבה דווקא מצד מוקירי אורייתא אפשר למצוא גם כשמדובר ברבנים שיודעים לדבר בפני ציבור ושיודעים על מה הם מדברים.

אפשר לתת סיבות שונות לתופעה. ייתכן ותלמיד הישיבה כל כך רגיל לשמוע רבנים מסוג מסוים ומ"קו" מסוים, שפשוט קשה לו להאזין לרבנים מסוג אחר. ייתכן והוא מרגיש שהוא כבר יודע את כל מה שהרב עומד לומר, ולכן חבל לו על הזמן היקר שהוא יכול להשקיע באפיק אחר. אולי יהיו אחרים שידברו על ביטול תורה באיכות.

בין אם נקבל את אחד מההסברים הללו ובין אם נציע הסבר אחר, לתופעה קשה להתכחש. המעניין לטעמי, הוא מה קורה כשאותם בחורי ישיבה מתבגרים ונהיים בעלי משפחות וחברי קהילה. חלק קטן מאותם בחורי ישיבות ייהפכו לרבנים בעצמם, ואז הם יגלו שיש להם קושי להקשיב כשמישהו אחר מדבר או נותן שיעור שהרי הם לחלוטין לא מורגלים בזה. בישיבה, ככל שאתה מבוגר יותר אתה נכנס לפחות שיעורים ומתחיל להעביר יותר שיעורים. אברך שיצא מהישיבה ממש אינו רגיל לשבת ולשמוע מישהו אחר. את התוצאות לתופעה הזאת אנחנו פוגשים בכל מיני מחלוקות עזות בין רבנים. מחלוקות, שאילו רק היה טורח אחד מהצדדים להקשיב לצד השני, הוא היה מבין שאין מה להבעיר את כל העולם על עניין זה.

חלק אחר מאותם בחורי ישיבה לשעבר משילים מעליהם את אופי הישיבה-בחור ונהיים בעלי-בתים רגילים. יחד עם השלת האופי הם כנראה ישאירו מאחוריהם את ההרגל המבוזה וייכנסו לקבוצת המקשיבים לדרשות הרב (או לחילופין למנמנמים).

איך תראה אחר כך הקהילה שלהם?

החלק האחרון נשארים באופיים בחורי ישיבה. כשהללו הולכים ומצטרפים לקהילה קיימת או מקימים קהילה חדשה הם שואלים את עצמם כמו כל אחד אחר: איך אני רוצה שהקהילה תיראה? הם הרי מכירים את הקהילות של ההורים שלהם, שברוב המקרים לא היו "בחורי ישיבה" כמוהם, וזה לא כל כך נראה להם. הם אף זוכרים את הרב מהקהילה של ההורים שלהם, וחושבים לעצמם: מה, אני זקוק לרב כזה בקהילה שלי? הוא הרי לא מספיק תורני! הם זוכרים את הדרשות בהם הם היו משקיעים בלימוד שניים מקרא ואחד תרגום ואומרים לעצמם : בשביל זה אני צריך דרשה? הם גם לא בטוחים שהם מעוניינים שיהיו שיעורים בקהילה, הם הרי לומדים פעם או פעמיים בשבוע בחברותא והם לא זקוקים לשיעורים (והם גם יודעים עד כמה קשה להם לשבת ולשמוע שיעור ממישהו אחר. עי לעיל על הקושי של חלק מהרבנים).

התופעה הזו גרמה בעבר להקמת קהילות המכונות "תורניות". קהילות שברובן השכילו לתת מענה שיהלום את דרישות חבריה.

אך כאשר אותם "בחורי ישיבה" מבוגרים הם חלק מהקהילה העירונית והמגוונת מתרחש לפעמים תהליך אבסורדי. במקום שאותם אנשים יהיו אלו המובילים בכל מה שקשור להגדלת הפעילות התורנית של הקהילה, הם לעיתים אלו שדווקא נעדרים מכל פעילות תורנית של הקהילה.

על אף האופן החד-צדדי שאני מציג כאן את הדברים, מדובר בעצם בהתלבטות שאין לה הכרע ברור. עד כמה היחיד צריך לוותר על עקרונותיו לטובת החברה והקהילה בה הוא חי? אני איני יודע להכריע בשאלה הזו ולקבוע היכן נמצא הגבול.

מכיוון שהטור הזה איננו עוסק בהיבטים סוציולוגים של קהילות אלא בתפקיד רב הקהילה, כדאי לשים לב גם לתפקידו של רב הקהילה בהתלבטות הזאת. לרב הקהילה אין את הפריבילגיה להתעסק בהתלבטויות כאלו. עליו להתייצב במסיבת החנוכה של הקהילה, גם אם הוא סבור שהוא היה מוצא דרך יותר איכותית לנצל את הזמן. מאידך, רב הקהילה צריך להיות ער להתלבטויות הללו של חברים מסוימים בקהילה, לתת להם מקום ולדעת לנצל אותם כשצריך. זה כמובן דורש מרב הקהילה שהוא יהיה ברמה תורנית מספקת שגם אותם אנשים יוכלו לראות בו מנהיג רוחני. וזה גם דורש מהרב לדעת למצוא את המקומות בהם אנשים אלו יוכלו לתרום למאמץ הקהילתי של הגדלת תורה, ומתי עדיף לפנות דווקא לאנשים אחרים.

בכל מקרה כדאי לרב לשים מול עיניו שבמידה ויש כאילו שבמקום להיכנס לשיעוריו או להאזין לדרשותיו לומדים דברים אחרים, זה למעשה מידה כנגד מידה על כל הפעמים שהוא היה עושה אותו הדבר לרבנים אחרים.

הכותב, שמתקשה להאזין לאחרים ושטרם נגמל מהרצון להשלים שניים מקרא ואחד תרגום בזמן דרשות של רבנים אחרים, הינו בעל הבלוג רב צעיר.