לבלעם יש "אגנדה". יש לו תפיסה בדבר הקשר שבין אדם ואלוקיו. התורה רוצה לומר לנו מה דעתה על הדרך הזאת.
אם בלעם היה דמות תלושה מהמציאות לא היה צורך לפרט את פעולותיו ודבריו. התורה יודעת שתכונת בלעם נמצאת במידה מסוימת בכל אחד מאתנו. הלימוד על בלעם לא בא לומר לנו מה קרה פעם, בימים ההם, אלא מה קורה לנו, לכל אחד מאתנו, בזמן הזה.
בלעם סבור שהיחסים שבין אדם ואלוקים נבחנים במעשים בלבד: (כב; יח) "ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ד א-להי לעשות קטנה או גדולה". לעשות קטנה או גדולה המחויבות של האדם לד היא בעשיה בלבד. את הכוונה, את העולם הפנימי שלי, אני לא חייב לד. העולם הפנימי שלי הוא שלי ואני חופשי בו.
אם נתיחד לרגע עם עצמנו נמצא שתפיסה זו לעיתים קרובות פועלת גם בנו. במחשבה ראשונה אפשר לטעון שזו לכאורה "האגנדה" של ההלכה: תעשו את המצוות, תקיימו את ההלכה. על מחשבות וכוונות אין הלכה. לכאורה אדם רשאי לחשוב ככל שעולה על דעתו.
בלעם, לאורך כל הדרך, מתכוון לקלל, הפוך ממה שד מתכוון. למרות זאת הוא לא נמנע מלהמשיך בדרכו. בכל שלב הוא ממתין לקבל אישור מד. בלעם מאמין שכל עוד המעשים שלו הם בדיוק על פי הנחיות ד - אין בו דופי.
הפרשיה שלנו באה לספר כיצד הקב"ה מלמד את בלעם (ואותנו) שזו דרך רעה ושגויה.
השעור נעשה בעזרת האתון של בלעם: ההתנהגות המעשית שלה נתפסת אצל בלעם כעוינת אותו: היא מתרחקת לשדה, אחר כך לוחצת את הרגל של בלעם אל הקיר, לבסוף רובצת במקום. בלעם לא מפסיק להכות אותה - הוא שופט אותה לפי המעשים שלה שאכן נראים כהתעללות בבלעם.
אבל לאחר שד פוקח את עיניו, מתברר לבלעם שהיא הצילה אותו: (כב; לג) "אולי נטתה מפני כי עתה גם אתכה הרגתי ואותה החייתי". המעשים שלה נראו עוינים אבל הכוונה שלה היתה טובה. בלעם צריך להבין שלא המעשה קובע אלא הכוונה. הוא צריך להיות אסיר תודה לאתון הסוררת - מפני שהיא הצילה את חייו. כפי שהאתון עצמה אומרת (כב; ל) "הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה..."
נשוב אל עצמנו, אל בלעם שבתוכנו. כמה פעמים פגשנו את האתון של בלעם בחיים שלנו. כמה פעמים כעסנו על אנשים בגלל מעשים שלהם שפגעו בנו ולא היתה לנו גדלות הנפש לבחון אולי הם התכוונו לטובתנו?
בענין זה עומדת לנגד עיני חויה מתקופת הצבא. מפקד שלי תפס אותי משקר. הוא "שטף" אותי בצעקות נוראיות. הרגשתי שעם כל חומרת המעשה שלי - התגובה שלו הרבה יותר כועסת ממה שהיה מגיב כלפי חייל אחר. יצאתי ממנו מאוד פגוע.
רק כעבור תקופה - כאשר שחזרתי את הארוע ההוא, נזכרתי לפתע שבשיא הכעס שלו הוא צעק עלי "אתה לא תהיה כמותם..." לפתע חדרה בי התודעה שהמפקד הזה בעצם מעריך אותי כאדם אמיתי. דווקא משום כך הוא כל כך כעס, הוא הרגיש שאני מאבד בצבא ערכים שיש לי.
מתוך הבנת הכוונה שהיתה מאחורי הכעס שהוא כעס עלי, התיחסתי מעתה אחרת לגמרי אל הארוע - שוב לא ראיתי במפקד ההוא דמות עוינת אלא דמות אוהבת ודואגת לטובתי הרוחנית.
אמנם קל יותר לדון לפי המעשה הוא חיצוני וגלוי לעין כל. לכן גם הדרישה הראשונה של התורה וההלכה היא שהמעשים יהיו נכונים. הכוונה היא פנימיות הדבר. על פי רוב קשה לדון לפי כוונות מפני שהן סמויות מהעין. אבל באשר לכוונות שלנו - אלו גלויות לנו באופן ברור. אנחנו צריכים לצפות מעצמנו שלמעשים טובים שלנו תהיה בתוכנו כוונה שלמה וטהורה.
הכוונה היא הנשמה, הרוח של המעשה - מה דל ערכו של מעשה שאין מאחוריו כוונה, ומה גדולה כוונה טובה אפילו אם אינה באה לידי מעשה: (קידושין מ.) "מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר: (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה איש אל רעהו ויקשב ה וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
כאשר המשנה (אבות ה; יט) מבדילה בין אברהם אבינו ובלעם הרשע היא לא מזכירה בכלל מעשים. היא מתמקדת רק בדברים הפנימיים - במידות. "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע".
עם כל המרכזיות שיש למעשים, למצוות, התורה לא מוותרת על הפנימיות ומדגישה את חשיבות הכוונה. התורה עושה זאת על ידי הדרישה שיראת ואהבת ד תהיה במקומות הפנימיים שבתוכנו: בלב ובנפש. (דברים י; יב) "ועתה ישראל מה ד אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ד אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ד אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך".