השארו מעודכנים

הכניסו לתיבה את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם, ותקבלו התראה בכל פעם שמתפרסם עדכון כשרות חדש באתר. אין יותר פשוט מזה

הצטרף

פרשת שמיני: לשמחה מה זו עושה?

"ויהי ביום השמיני" – היא פתיחה דרמטית שמבארת את האקלים הנכון של רגע פסגת ימי המילואים, רגע של שיא ושל התרגשות. בשיאו של היום ימותו שני בני אהרון...

הרבנית מיכל טיקוצ´ינסקי
כ"ה ניסן תשע"ז, 21/04/2017 00:20

 

עם סיומם של ימי המילואים. המתח בשיאו והפתיחה – "ויהי ביום השמיני" – היא פתיחה דרמטית שמבארת את האקלים הנכון של רגע פסגת ימי המילואים, רגע של שגב ושל התרגשות. ההתרגשות מיתרגמת למעשה הקרבה שבו שותפים כולם, כהנים וישראלים. בשיאו של היום ימותו שני בני אהרון באוהל מועד. לפי חז"ל, בישרה כבר הכותרת "ויהי ביום השמיני". על התפנית הנוראה:

 

 

רבות נכתב על התפנית הנוראה הזו ועל סיבותיה. רוב המפרשים חפשו ומצאו סיבות שונות לעונש שנגזר על בני אהרון. שונה מאלה מדרש תנחומא שבחר לעסוק בתעתועי השמחה בעולם: 

ויהי ביום השמיני, זש"ה (=זהו שאמר הכתוב):
"אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן" (תהלים עה), 
מהו אמרתי להוללים אל תהולו?
למה לפי שהוא מזכיר כמחולת המחנים (שיר השירים, ז)
וכן הוא אומר לחול במחולות (שופטים, כא)
לפי שאין השמחה ממתנת לאדם
לא כל מי ששמח היום שמח למחר ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר
לפי שאין השמחה ממתנת לאדם שנאמר: לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב).

המדרש יוצר פה משחק מילים בין הוללות ומחולות, הקישור בין שניהם מתבקש לא רק מבחינת המצלול הקרוב (בשל דרך ההגייה של הח' הגרונית) אלא גם מצד התוכן: הלל או הוללות ומחול הם צמד, זה ביטויו של זה. בהיבט החיצוני, המחול מתאר ויזואלית את מלכודת השמחה שלתוכה אדם נכנס. ובהיבט הנפשי, הריקוד המעגלי הוא ריקוד שאין לו התחלה וסוף והוא מזין את עצמו, כל מחול מזמין מחול נוסף, הרושם של המחול בנפש הוא של היסחפות פנימה, כמו השמחה. באופן פרדוכסלי דווקא המחול מזכיר את הגלגל הסובב בעולם ואת מעגליותם של החיים. 

אבל השמחה לעולם אינה נמשכת לעד, ויש בה יסוד מתעתע. הכוח הצנטריפוגלי מניס את המחוללים, השמחים, היישר החוצה – הרחק ממעגל השמחה, אל תוך הצער והעצב. השימוש בדימוי של המחול מדגיש לא רק את הטלטלות בין רגעי שמחה ואושר גדולים לרגעי עצב וכאב שאדם עובר בחייו, הוא מעמיק בטענה הזו ומחדד שהשמחה עצמה מולידה לא מעט פעמים את הכאב והצער. דווקא המחול משגר את האדם ודוחה אותו החוצה, דווקא השחוק מהולל. המדרש מביא מספר דוגמאות למקרים הממחישים את הבשורה המרה שבשמחה הגדולה. 

הדוגמה הראשונה היא מבריאת העולם:

רצונך לידע שהרי שמחתו של הקדוש ברוך הוא לא המתינה,
אימתי?
כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו היתה שמחה גדולה לפניו
שנאמר: (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו,
וכן הוא אומר (בראשית א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד,
ללמדך שהיה הקדוש ברוך הוא מתגאה ומשתבח במעשיו מאד
וצוה לאדם הראשון מצוה קלה ולא קיימה
מיד נתן לו אפופסין שנאמר (בראשית ג) כי עפר אתה ואל עפר תשוב,
וכביכול לא המתין בשמחתו ואמר
לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם
ועכשיו הוא מת
מה הנאה יש לי (תנחומא, שמיני)

שמחתו הגדולה של הקב"ה בבריאת העולם, שמחתו במעשיו וגאוותו על נזר הבריאה- האדם, מופרת מיד בחטא אדם הראשון שבו נגזרת עליו מיתה. הפתיחה במות האדם כאכזבה הגדולה של הקב"ה מחזקת שתי הבנות: האחת, שהרעיון שסוף השמחה להיות מופרת טבוע בעולם, ואפילו הקב"ה לא יכול לגבור על התופעה השורשית הזו. ההבנה השנייה קשורה באדם. כל שמחה שיש לאדם סופה להגיע לסיומה עם מותו. סופיותו של האדם מגחיכה כל רגע של אושר וטוב. מציגה אותו כמיקסם שוא. האדם לא ייחלץ מגורלו המר. הבריאה היפה מכילה בתוכה את הכיעור והניוול של הקמילה והמוות. 

את התנועה מיגון לשמחה, מציג התנחומא כאן כתנועה השייכת לדרכו של עולם: "מה הקב"ה כך, אדם על אחת כמה וכמה" (שם).

ואמנם, לאחר הצגת הטרגדיה האלוקית, המדרש הולך ומונה את הטרגדיות האנושיות. אברהם הצליח במלחמותיו ובפעולותיו ואף זכה לבן בזקנתו אבל דווקא אז צווה על העקידה, כשחזר משם מתה אשתו, והוא מצא את עצמו עני בפתחו של עפרון. בסופו של דבר הזקין גם הוא ונפטר מן העולם. 

כמה שמח יעקב כשראה בחלומו מלאכי אלוקים וה' ניצב עליו. נישא, ניצל מעשיו, העשיר והוליד בנים. אך לבסוף נפגע מסיפור דינה ושכם וממכירת יוסף והוא עצמו ירד למצרים. המדרש ממשיך ומספר על חיי יהושע, שמת בלי בנים ועל צערו של עלי הכהן שבניו מתו ביום אחד. 

המדרש לא "שכח" את האפשרות לנצחיות הטמונה בהולדת צאצאים, הוא מפרק גם אותה שכן 

דווקא היא זו שמופרת בכל אחת מן הדוגמאות: אברהם ויצחק, יעקב - דינה ויוסף, יהושע שנותר ערירי ועלי שמתו בניו, חפני ופנחס. ספרותית, המתח מועצם מדוגמה לדוגמה בהפסקה מתודית: "מה לצדיקים כך, לרשעים על אחת כמה וכמה". 

דרמת מות בני אהרן, לפי התנחומא, היתה מוכתבת מראש, נתונה בתוך עוצמות ההסחפות אל השמחה פנימה וכלל אינה תלויה במעשיהם.

המדרש אינו מסיים בסיפור בני אהרן אלא בסיפור הבא: 

מעשה באחד מגדולי בבל שהיה משיא בנו ... ועשה סעודה ומשתה לחכמים.
אמר לבנו: עלה והבא לנו חבית יין פלוני מן העליה.
עלה לעליה והכישו נחש בין החביות ומת,
המתין אביו עם המסובין, ושהה ולא בא.
אמר אביו: אעלה ואראה מה בני עושה.
עלה אביו ומצאו מושלך בין החביות מת.
מה עשה אותו חסיד, המתין בעצמו עד שאכלו האורחין ושתו כל צרכיהם.
כיון שגמרו, אמר להם: לא לברך ברכת חתנים באתם על בני – באו וברכו עליו ברכת אבלים
לא להכניס בני לחופה באתם – בואו והכניסו אותו לקבורה.
אמרו על רבי זכאי דכבול ופתחו עליו: "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה".

התעתוע מועצם באמצעות הדמיון בין הטקסים: ברכת החתנים התבררה כברכת אבלים. הסעודה ושבע ברכות, הפכו לסעודת אבלים ולשבעה ימי אבל. התקווה להמשכיות נגדעה. הסופיות הוצבה כמראה לנצחיות. ולשמחה מה זו עושה? 

בחיי כל בן אנוש, צועדים החיים והמוות, הסופיות והנצח, שלובי זרוע. כל כך רגילים אנחנו לחפש אשמה וחטא ביסורינו, שהמבט הזה שמציע התנחומא על מות בני אהרון – יש בו משהו מנחם ומרגיע. כמעט סטואי. זו דרכו של עולם. זה – ותו לא.

הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג

 

לחצו על הלייק ותקבלו את כל הסיפורים לפייסבוק שלכם
תגובות
כתוב תגובה



טרם התקבלו תגובות

כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד