בפרשה מתוארים לפרטי פרטים כל הבגדים שהכוהנים היו לובשים במשכן: איזו צורה, איזה בד, איזה צבע, איזה עיטורים וכו'. על פניו, אוסף פרטים לא רלוונטיים במיוחד למי שלא חייב לדעת מה הייתה האופנה במדבר לפני כמה אלפי שנים. אבל עיון קצר בחומש יכול לספק תובנות עמוקות לגבינו ולגבי מה שאנחנו לובשים.
בעצם, למה אנחנו מתלבשים בכלל?
1. בראש ובראשונה, כדי לכסות את האיברים המוצנעים. החלקים הבהמיים יותר טעונים הסתרה, והצניעות הטבעית מחייבת להחביא חלק מהגוף.
2. באופן פרדוכסלי, הבגד עוזר לנו גם להתגלות. אודות ללבושים המכסים אותנו, אנו יכולים להופיע בפומבי. עצם הכיסוי הוא זה שמאפשר לי לקחת חלק במפעל התרבותי האנושי.
3. הלבוש נועד גם להגן עלינו. חיות באות לעולם עם לבוש טבעי built-in ואינן צריכות ביגוד, כי הפרווה או הנוצות שלהן מגנות עליהם מפני פגעי הטבע. האדם הוא המין היחיד שנולד בלי כיסוי טבעי להגן עליו. אין לו פרווה (המממ.. לפעמים אני תוהה לגבי אנשים מסוימים) והבגד הוא שכבת ההגנה שלו.
4. לבוש גם מגדיר תפקיד חברתי מוסכם: לדוגמא, מַדֵּי השוטרים והחיילים, בגדי המלך והמלכה, תלבושות בתי הספר או שימוש במותגים כסמלי סטאטוס חברתי.
לסיכום ביניים, לבוש האדם מבדיל אותו מהחיות ואולי אפשר להגדיר את האדם כ'חיה מתלבשת'. האנושיות של האדם באה לידי ביטוי דווקא בבגדים שלו. מעניין לשים לב שכל תרבויות האדם באשר הם, ולו הפרימיטיביות ביותר, מצאו לנכון לאבזר את בני האדם בבגד כלשהו, אפילו אם מדובר בחוט על המותניים או חתיכת בד תקועה איפשהו על הגוף. במילים פשוטות, הבגדים שלנו עושים אותנו בני אדם.
על אותו המשקל ניתן לומר שבגדי הכהונה עושים את הכוהנים - הם מאפשרים להם להוציא לפועל את פוטנציאל הכהונה שבהם. נכון שקיימים בבגדי הכהונה, ברמה זו אחרת, מוטיבים מכל הטעמים הנ"ל אבל נראה שהעיקר הוא סמל הסטטוס: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב).
אכן הבגדים מכבדים אותנו כבני אדם אבל ישנו עוד רובד בבגד הקשור עמוק למהות של כולנו:
כשאני חושב שאני מתלבש בתוך בגד - אני מפספס את העיקר. כי 'אני' - זה לא (רק) הגוף שלי. למעשה, ה'אני' נמצא במקום אחר, יותר גבוה ויותר עמוק מהרובד הגופני בלבד. רמה זו של ה'אני' גם היא צריכה לבוש כדי להופיע. ובגדי האני האמיתי הם כמה 'שכבות': המחשבה שלי, הרגש שלי, הדיבור שלי, המעשים וההתנהגות שלי וגם הגוף שלי.
הבעיה הנפוצה מתחילה ברגע שאני לא מבין את החלוקה הזו, בין מי שאני בעצמי לבין הלבושים שאני לובש. נניח שאני כועס (לא אני, חבר שלי כמובן) - הנטייה הטבעית היא לחשוב, להרגיש או להגיד: "אני כועס" ולהאמין "אני = כעס". כאילו שיש הזדהות טוטלית בין מה שאני מרגיש לבין מי שאני במהות. לעומת זאת, אם אזדהה עם האני הפנימי שלי, אוכל להבחין שאני מי שאני ושלפעמים, משום מה, אני רק 'לובש' בגד (ממש מגוחך, צריך לומר) של כעס. וכנ"ל אם אני חוטא ומתנהג באופן שלא תואם את הסטנדרדים שהצבתי לעצמי, אני עלול להזדהות עם המעשים שלי ולשכוח שבעצם אני רק התלבשתי במעשה או בהתנהגות מסוימת.
ברור מאליו שגישה זו פותחת בפנינו מרחב תמרון גדול יותר בתוככי האישיות שלנו ושיהיה לנו הרבה יותר קל להחליף 'בגדים' באופן מטפורי כדי לשנות את מעשינו, רגשותינו או מחשבותינו. העצה שמלמדים בכל סדנת הורים, לפיה אסור לומר 'אתה ילד רע', אלא - 'ההתנהגות הזו, (הספציפית), היא התנהגות רעה' - גם תקפה בינינו לבין עצמנו.
כדאי לזכור: גם בגדי הגוף וגם בגדי הנפש שלנו נועדים להביע ולהביא לידי ביטוי נאות את מהותנו הפנימית - כדי להקרין החוצה את הכבוד ואת הפאר האמיתי והנפשי שלנו.
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.