חג הפסח הינו חג שאנו חוגגים בעקבות אירוע היסטורי מכונן שקרה לעמנו - יציאת מצרים. אנו מצווים לשחוט את קרבן הפסח, ולאכלו בט"ו בניסן עד הבוקר. ככתוב - "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו", אך למעשה ישנן עדויות המצביעות על כך שחג הפסח נחגג כבר שנים רבות לפני יציאת מצרים.
בחומש בראשית בפרשת וירא, מובא סיפורו של לוט, בן אחיו של אברהם, אשר בחר להתגורר בסדום. כשהמלאכים מגיעים בשליחות הבורא להפוך את סדום ולהציל את לוט, לוט מפציר בהם שיסורו אליו "ויבואו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו", ומעיר רש"י על המקום- "פסח היה". דבר דומה כותב רש"י בהתייחסותו לאירוע שהתרחש זמן קצר קודם לכן, כאשר המלאכים מגיעים לביקורם אצל אברהם אבינו, ומבשרים לו "כעת חיה והנה בן לשרה אשתך" ומסביר רש"י על אתר: "כעת הזאת ולשנה הבאה ופסח היה ולפסח הבא נולד יצחק" .
מדוע בוחר רש"י לציין שחג פסח היה? וכי בגלל שלוט מציע למלאכים לאכול מצות? וכי לא היו אוכלים מצות לפני יציאת מצרים?
ישנה גישה בפרשנים הטוענת שהאבות קיימו את מצוות התורה עוד לפני מתן תורה, כך כתוב בגמרא "אברהם אבינו קיים את כל התורה" וכך סובר גם הרמב"ן בפירושו על סיפורי האבות. אולם, עדיין מתעוררת השאלה מדוע צריך לומר שהם קיימו את מצוות החג ואכלו מצות, כאשר כל עניינו ומקורו של חג הפסח הוא אזכור וציון אירוע היסטורי שהתרחש שנים רבות מאוחר יותר? (אשר בו אכילת המצות מהווה תזכורת מוחשית לאירוע היסטורי)
כשאנו מעמיקים במקראות העוסקים בסיפור לוט והמלאכים בסדום, ניתן למצוא מקבילות רבות ונושאים משותפים בינם לבין סיפור פסח מצריים. בנוסף על המצות אשר מהווים מוטיב מרכזי של הלכות החג ומופיעים בשתי הפרשיות, גם ה'פתח' מהווה מוטיב משמעותי בסיפור של לוט ומופיע מספר פעמים בסיפור העימות בינו ובין אנשי סדום -"ויצא אליהם לוט הפתחה", ..."וילאו למצוא הפתח", וכמובן שבחג הפסח מוטיב הפתח הינו מרכזי, ובו נצטוו ישראל למרוח דם על המשקוף ו- "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", "ופסח ה' על הפתח".
ניתן לראות שגם בסדום וגם בפסח מצרים האירועים מתחילים בהסתגרות בתוך הבית מול המשחית הנמצא מחוץ לבית, ואז ישנה יציאה שהיא עזיבה והתרחקות של הבית ומעבר למציאות חדשה. מאפיין נוסף המשותף לשני הסיפורים הוא החיפזון, בסיפור סדום המלאכים מוציאים את לוט ואשתו ובנותיו בבהילות, ולוט אומר לחתניו: "קומו צאו מן המקום הזה", ובמצרים פרעה קורא למשה ואהרון לילה ואומר להם: "קומו צאו מתוך עמי" ויציאתם של ישראל ממצרים נעשית בחיפזון. ככל שנעמיק נוכל למצוא זיקות מעניינות נוספות.
מה פשרם של רמזי פסח כבר בספור סדום?
נראה לי שהיסוד של חג פסח, הוא סוד הכנסת אורחים וקבלת האחר. כשאדם מרגיש בטוח במרחב האישי והמשפחתי שלו, הוא יכול להזמין אורחים, אין לו מה להסתיר. היכולת של האדם להכניס איש זר לביתו בלי שהוא יחשוש שהשני, הזר, יפגע בו או יפריע לו, זוהי במהותה היכולת להיות בן חורין. האחר אינו כובל אותו, הוא חופשי לחוש שמח ובן חורין בנוכחות האחר.
"החירות של חג הפסח שורשה בחברות, ובכך היא הפוכה מהחירות המערבית שעיצבו ההוגים האקזיסטנציאליסטיים ששורשה בבדידות. החירות המערבית מוצאת את המפגש עם האחר ככלא המגביל את האני ולפיכך יש להשתחרר ממנו....חירות הפסח היהודית רואה במפגש עם האחר את סמל החירות בפסח. הזר הופך להיות בן בית. בעל הבית לא מרגיש שהאורח מצר את צעדיו בביתו אלא מרחיב אותם. מי שנועל דלתות חצרו בפני האחר איננו יכול לשמוח ולהיפדות" (הרב שג"ר/זמן של חירות עמ' 180).
גם בסיפור לוט והמלאכים בסדום וגם בסיפור ביקור המלאכים את אברהם, מוקד הסיפור הוא: "הכנסת אורחים", אברהם בזכות הכנסת אורחים זוכה לבן ולוט זוכה להינצל מהפכת סדום.
רש"י שהבין את יסוד וסוד חג הפסח, הבין שהיסוד הזה היה קיים הרבה שנים קודם לפני האירוע המכונן של יציאת מצרים. הוא הבין שבלילה המיוחד הזה ישנה היכולת לצאת לחירות - להכניס אורחים ולקבל את האחר ולכן יצאנו דווקא אז ממצרים.
ולכן, אנו פותחים את ההגדה של ליל הסדר וסיפורו של הערב בהזמנת אורחים: "הא לחמא עניא....כל דכיפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח".
כמו בימי לוט ובימי פרעה, גם כיום, היכולת שלנו להיות בני חורין של אמת, היא היכולת להכניס אורחים לביתנו, וללמוד לקבל את השני כבן בית ולא כזר.
הכותב הוא הוא ראש התכניות הישראליות במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון