חג הפסח הוא חג החירות. חירות היא עמידת אדם וחברה ברשות עצמם, כך שאינם כפופים למרותם של אחרים. אך את משמעותה של החירות ניתן לתפוס באופנים שונים ואף מנוגדים. הדרך שבה יחידים וחברה מפגינים את חירותם מעידה על המשמעות שהם מקנים להיותם בני חורין. למשל, עמים שחוגגים את עצמאותם במפגנים צבאיים מזהים את החירות עם השאיפה לכח, הפגנת עצמה ובטחון; עמים שחוגגים את עצמאותם בריקודים ובאכילה מזהים את החירות עם הנאות חושניות וכן הלאה. אם נעמוד על אופן עיצובו המיוחד של סדר הפסח נוכל לעמוד על המשמעות המיוחדת שהקנתה המסורת הרבנית לחגיגת החירות.
מעבדות לעבדות: הפסח כזבח גאולה
בתנ"ך לא מוזכרת המילה חירות. יציאת מצרים היא גאולת העם על ידי ה'. המילה גאולה מציינת השבת רכוש לבעלים המקוריים. מבחינה זו, ניתן לראות בגאולת מצרים יציאה מעבדות לעבדות: בני-ישראל הופכים מעבדי פרעה לעבדיו של ה'. אולם, זוהי עבדות שונה לחלוטין. בעוד פרעה הוא מלך עריץ, המנצל את עבדיו לשירותו; הקב"ה מתגלה כדי להעניק חוקים שישרתו את העם. גוים שאינם מכירים את ה' כלל יכריזו: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד,ו). חגיגת קורבן הפסח נשאה אופי פולחני של זבח תודה על הגאולה הזו שה' העניק לנו. תשעת הפרקים הראשונים של מסכת פסחים מתארים את אופן ההכנה לחגיגת הגאולה בהקרבת קורבן הפסח במקדש.
חירות כמאבק שחרור מדיני
במאמר קלאסי עמד שלמה פינס על גלגוליו של המושג חירות. הוא עמד על כך שבשלהי ימי הבית השני ולאחר חורבנו טענו המורדים את מושג החירות במשמעות חדשה ומהפכנית. הם אמצו את המונח היווני-רומי 'חירות' (שהורה לרוב על מצב אזרחי-פוליטי-מדיני) והפכו אותו לסיסמת שחרור מכיבוש עריץ. באופן כמעט פרדוקסלי הפך חג הפסח לחג החירות דווקא בתנאי שיעבוד ונחיתות.
ליל הסדר - חיקוי או מחאה?
לאחר חורבן הבית עיצבו חכמינו מחדש את אופן חגיגת היציאה מעבדות לחירות, באופן המוכר לנו היום מחגיגות ליל הסדר. בכך חוללו חכמי ישראל מהפכה נוספת במשמעות שהוקנתה לחירות. הם יצרו את ליל הסדר במתכונת של משתה (סימפוזיון) יווני-רומי. הסימפוזיון הוא כינוס חברים וסמל סטטוס של בני-חורין, אזרחים חופשיים, החוגגים את עושרם בשתיה, בניגון ובשיחה. ליל הסדר המוכר לנו בנוי במתכונת מדוקדקת של משתה: בהסבה, בשתיה ובלימוד בהתאם לשלבי הארוחה שהיו מקובלים בקרב רומאים. משום כך יש הטוענים כי פסח הוא מעין הצגה של משאלת לב: להיות בני-חורין כאזרחים הרומיים. כך, ערב אחד בשנה חוגגים היהודים חירות מדומיינת. אולם, עיון מדוקדק באופן ההבניה של ליל הסדר יגלה כי לא חיקוי לפנינו אלא הפגנה חתרנית נגד התרבות הרומית; זוהי הפגנה מרהיבה של אתוס יהודי מקורי חדשני.
בניגוד למשתה הרומי חגיגת החירות היהודית לא מדגישה את הבדלי המעמדות אלא מבטלת אותם. אין כאן עבדים המשרתים את בני החורין אלא כולם מסובין; הכניסה אינה לגברים בוגרים בלבד אלא מדובר בסדר משפחתי, כשהדגש מושם על חינוך הילדים דווקא; בניגוד לבחירת מוזמנים בקפדנות (ובניגוד להימנות על חבורה סגורה ומוגדרת בזבח הפסח שנהוג היה במקדש) הסדר פותח בפתיחת הדלתות, השולחן וממילא גם תוך כדי פתיחת הלב: "כל דכפין ייתי ויכול" (כל הרעב יבוא ויאכל). בניגוד למשתה בו מוגשים לחמי חמץ, את הסדר עורכים סביב לחם העוני, המרור וזיכרון שעבוד במצרים. אפילו החרוסת המתוקה והטעימה מסמלת בזיכרון הקולקטיבי את הטיט ששימש את ישראל בעבדותם. בלבו של הסימפוזיון מצוי המגיד. לא בקול תרועה וגיל מתחיל ה"מגיד", לא בתענוגים, אלא בלחם עוני, במצה ובמרור - "מתחיל בגנות". ההגדה מעניקה שלוש משמעויות שונות לאותה הגנות. הראשונה: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו". לפי תשובה זו, הגנות היא גנותו של לבן ושל הקמים עלינו לכלותינו. ההתחלה בגנות היא חלק מחגיגת ההצלה. הגנות מדגישה את ההבדל בין אויבי ישראל לעם ישראל. אולם, שני גדולי האמוראים בדור הראשון בבבל פירשו את הגנות כמופנית כלפי פנים ולא כלפי חוץ. שמואל אומר שהגנות היא: "עבדים היינו לפרעה במצרים". לפי דברי שמואל אנו פותחים את ההגדה בפגם הייחוס שלנו עצמנו. אנו זוכרים כי בבית עבדים נהיינו לעם. חגיגת חירות שכזו מזכירה לנו את הציווי העולה מיציאת מצרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָים". רב מרחיק לכת אף יותר משמואל. לא בגנות השעבוד הפיסי פותחת ההגדה, אלא בשעבוד הרוחני, שקודם בדורי דורות לשעבוד מצרים. לפי רב, הגנות בה אנו פותחים היא: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. תרח אבי אברהם ואבי נחור". רב פותח את חגיגת החירות באמירה אנטי גזענית חריפה. אנחנו לא רק בני ישראל, אלא אף בני תרח. את חג החירות פותחים בזיכרון אבות אבותינו שלא היו משועבדים פיסית אבל שועבדו רוחנית לעבודה הזרה. הגנות הזו פותחת את חגיגת החירות עבור כל אדם המצטרף לבית אברהם, יצחק וישראל בהשקפתו הרוחנית.
חירות על גבי חירות
ליל הסדר מכיל את המשמעויות המצטברות של החירות. חג הפסח נחוג כחג הגאולה הדתי בו נגאלו ישראל על ידי ה' ממצרים; על גבי משמעות זו נבנתה הקומה הלאומית השואפת לחירות של עם בארצו; על גבי משמעויות אלו נבנתה החירות המוסרית הנוגעת לאחריות ולסולידריות בין כל מרכיבי החברה. אין מדובר כאן בחיקוי אלא בשלוש בשורות חירות מקוריות ונועזות שהורישה היהדות לעולם כולו: חירות דתית, חירות מדינית וחירות מוסרית.
הכותב הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן?