"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אך באיזה גיל הוא יצא? יש להניח, שרובנו היינו משיבים על שאלה זו - שכל אחד רואה את עצמו יוצא ממצרים כפי הגיל שהוא באמת: אם הוא כעת בן עשרים - כבן עשרים שיצא ממצרים, ואם בן ששים - כבן ששים וכו'. במאמר דלהלן, נציע תשובה שונה ומפתיעה.
האחרונים דייקו מהנוסח המקובל בדברי הרמב"ם בספרו "היד החזקה". לשיטתו, אף ששאל הבן את שאלות ה"מה נשתנה", חוזר עורך הסדר על השאלות, בטרם שהוא ממשיך וניגש לתשובה: "עבדים היינו לפרעה במצרים". הרב סולובייצ'יק בהסברו מסתפק בהגדרה, שלפי הדין עורך הסדר הוא המספר ועליו החובה לספר על יציאת מצרים - בדרך של שאלה ותשובה. אך מה יכול להיות הטעם לדין זה?
במסכת פסחים מסופר, שרב נחמן שאל את דרו עבדו בליל הסדר: עבד שאדונו מוציאו לחירות, ונותן לו כסף וזהב - מהו צריך העבד לומר לאדונו לשעבר? השיב דרו: העבד (לשעבר) חייב להודות ולשבח לאדונו! אמר לו רב נחמן: בתשובתך פטרת אותנו מלומר "מה נשתנה"! כיצד האפיזודה הזו יכולה להוות תחליף לדין של "סיפור"? אך היסוד מגיע מכאן. רבי נחמן מבהיר כי סיפור יציאת מצרים בליל הסדר בנוי משאלות ותשובות דווקא.
ההוראה בדרך של שאלה ותשובה, היא מתודה שמאפיינת את צורת הלימוד לקטנים. הגדול שתאב לקנות חכמה, ניתן להרצות לו במשך שעות, והוא יישאר קשוב. אך לא כן הקטן. צריכים לתפוס את תשומת ליבו על ידי שהוא מתחבר על ידי שאלות לנושא. ואכן, זהו מקור ה"דין" הראשון: שמי שיש לו בן - הבן ישאל את השאלות. על ידי זה מובטחים הקשב של הבן והפנמת יסודות האמונה המוקנים בליל הסדר. העובדה שגם באין קטנים, ולרמב"ם - אף ביש קטנים ולאחר שאלתם, הקורא מספר בדרך של שאלה ותשובה, מדגישה שבלילה הזה, כולנו, גם הגדולים, לומדים במתודה של קטנים, באשר אנחנו רואים ומרגישים את עצמנו כקטנים.
וזאת התשובה לשאלה בה פתחנו את המאמר: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". באיזה גיל הוא יצא? על כל אחד ואחד לראות את עצמו כאילו הוא קטן היוצא ממצרים. ההיגיון הוא, שזוהי הדרך היחידה בה נוכל לתפוס את גודל הכרת הטוב שאנו חייבים כלפי הקב"ה על שהוציא אותנו ממצרים. היכולת שלנו לתפוס ולדמיין את עוצמת חוסר האונים שהיינו נתונים בו בלא אופק ובלא תקווה, "ואילו לא הוציא אותנו וכו", היא מוגבלת וקשה לאדם מבוגר. אך בציירנו את עצמנו כקטנים, אנו מזדהים עם התחושה בה הילד תלוי בהוריו המשגיחים ומדריכים אותו לצורך קיומו הבסיסי והיומיומי.
גם מתודת ההמחשה מאפיינת הוראה לקטנים. לכן מובן כיצד יכלה ה"הצגה" שעשה רב נחמן עם דרו להוות תחליף לסיפור דרך שאלה ותשובה. ההיזקקות לאמצעי זה, מלבד מה שהיא מעוררת ומחדדת באופן ישיר ומיטבי את הרגשת הכרת הטוב שאנו חייבים לקב"ה, הרי שמזכירה היא לנו את התחושות של דרך לימודנו כקטנים. ואולי זהו מקורו של הרמב"ם אודות בן שאינו יודע לשאול: "אם היה קטן או טיפש, אומר לו כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים וכו'".
ולראיה, מצאנו חיזוק לדברים אלו בדברי אחד הקדמונים. ספר "אבודרהם" מפרש את הנאמר בליל הסדר: "אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל - דיינו". מאחר שהקב"ה נשבע להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, הבין האבודרהם שלא שייך לפרש אמירה זו כאמירה של האומה לאחר שנכנסו לארץ, כיון שהדבר חייב להתקיים משום שהוא יצא מפיהם, לכן צריך לומר שהדברים הללו נאמרים מפי היוצאים ממצרים בפועל. אשר שבועת ה' לא הייתה חייבת להתקיים בהם, אלא יכלה להתקיים בבניהם. אך כיצד יאמרו "ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו" - במשתמע שנכנסו לארץ? הרי דור יוצאי מצרים באמת לא זכו להיכנס לארץ! אלא שהדברים נאמרים בפי הפחותים מבן כ' - ה"קטנים" שאינם בני חיובא (בדיני שמים) - שכן נכנסו לארץ.
ואילו אנו, שלדורות אנו אומרים את הפיוט "דיינו", נכנסים דווקא בנעליהם של אלו. ולפי כך משתמע ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא קטן שיצא ממצרים!".
הכותב הוא ר"מ בבית המדרש של המרכז האקדמי לב