ירושלים מאחדת

אלישיב רייכנר

עיתונאי ב"מקור ראשון", חבר מערכת "נקודה" ובעל הבלוג דרומי בכיפה. ספרו "באמונתו - סיפורו של הרב יהודה עמיטל" יצא לאור בימים אלו

את הקטעים של אפרים קישון ז"ל, גדול הסטיריקנים הישראלים, הכרתי לראשונה אי שם בחטיבת

להרדם עם חיוך

הביניים, והתמכרתי. ספר משפחתי שראה אור לראשונה בשנת 1980, הוא אחד הספרים שאני מסוגל לחזור אליהם שוב ושוב וליהנות בכל פעם מחדש. החומרים מהם רקח קישון את הספר הזה הם חומרים המוכרים לכל אחד מאתנו, אבל רק קישון הגדול הצליח לייצר מהם הומורסקות נפלאות. המזגן המרעיש, הנמלים במטבח, הבקבוק של החתול, והקנייה שלא נגמרת בסופר, סיטואציות פשוטות שקישון מייצר מכל אחת מהן קומדיה אמיתית.

ספר משפחתי הוא ספר קוסמופוליטי, שתורגם לעשרות שפות, בזכות העובדה שהוא עוסק בתא המשפחתי, המוכר לכולם. כל משפחה, בכל מדינה, תצחק מהקטעים בספר הזה, ולכן אין פלא שגם במהדורה החדשה שלו שיצאה לפני שש שנים הוא הפך מהר מאוד לרב מכר.

למי שטרם התנסה בספריו של קישון אני ממליץ להתחיל מהספר הזה, וכדי להפיק הנאה מרבית, כדאי לקחת מנה מבוקרת של הומורסקות בכל קריאה ולא להעמיס. קריאה רצופה של יותר מחמש הומורסקות רצופות, כבר יוצרת תחושה של שובע.

קחו שתי כפיות קישון, כל ערב, לפני השינה, ומובטח לכם שתירדמו עם חיוך.

ספר משפחתי / אפרים קישון (ידיעות אחרונות, ספרי חמד)

אלומה לב

עורכת אתר ביכורים, ובעלת הבלוג סקצבוק בכיפה

אל תכה בקיר, זה רק עושה רעש, אבל בכל השתיקה הנאצרת בין האגרופים יש כל כך הרבה מילים שנעות בגמישות בין הפרובינציה הצפונית בדמות מושב מזדקן אחרי עפולה, לבין אוסי שמלאה בחיים יותר ממה שידעו כל התושבים שם גם יחד. מילים שעוברות כמו רוח במוביילים של הדה, מתפרעות כמו ניצני התלתלים שלה בסוף כל חודש, לפני שמנצי אולמן מניפה עליהן מספריים. מפני הגורל.

שירה למרחקים ארוכים

בעולם שבו תרנגולות מהדסות בטמטום בחצר, מירה מגן בעצם כותבת שירה ארוכה-ארוכה, עמוסה, ובכל קריאה מתחדשת תחושת הצביטה והגעגוע לחורף גשום, עד שברכת משיב הרוח נאמרת בשפל קול ומנסה להתחבא ממי שהביא את הגשם, געגוע רחוק לאפונה ריחנית שקטפה ילדה רחוקה בבוקר ובערב בדירה החדשה בירושלים היא כבר כמושה. אין געגוע גדול יותר מלהמתין ארבע עשרה שנים לאותו אלמן, ובינתיים להתחרות באשתו המתה. וכל אותה המתנה נמתחת כמו כבסים לאורך שנותיהן של הנשים ששותות קפה ומתנות את דבר רווקותה המאוחרת של אוסי, מטביעות את היגון במרק פטריות מהביל.

ספר של שברי עננים וגומות השקיה, אלהים נוכח בכל ברוש שטובע בגשם, בכל להקת אנקורים, בגרניום המשתולל בבית הקפה הירושלמי- ריבוע בלתי מסויד בעיר שתושביה צרים על שמיה, זכר לשדות הרחוקים, לאלישע.

לו הייתי צריכה למצוא מילה אחת לספר, הייתי אומרת תעוזה. הספר מסעיר בפשטותו, כל להקת ציפורים צפופה ודמומה על חוט העירוב, כל שטיק קטן שנכנס בראשה הקירח של הדה, הוא עלילה שלמה. וכשמשתקעים באותה סערה, אי אפשר שלא לצחוק מהבלחות קטנות של הומור, אותו מספקת בעיקר הדה שמקבלת הבטחה להפתעה מירושלים, כאליו שירושלים היא מקור ההלבשה התחתונה החגיגית הנועזת.

הרבה אלוהים בספר ומעט מאד אלוהים לאוסי, שעוקבת אחרי תולדות חייה של עלמה, אשתו המתה של אלישע, ומגיעה למקומות לא צפויים, כמו תרגום של כתובת על משקוף של מערת קבועה מהמאה השלישית לספירה, ומגיעה לרופא המיילד שאצלו מתה עלמה בלידתה את התינוקת, שקרויה על שם

ההד שרץ במסדרונות בית החולים בעוד אלישע ממתין וממלמל פרקי תהלים.

הרבה מאד גורל מופרע כמו החצר של אלישע, כמו הצכית המהירה של מרגיט, בעלת בית הקפה שבו הולכת אוסי לעבוד, ויודעת מראש שכשמרגיט תחזור מביקורה בצכיה היא תדפוק שלוש פעמים על העץ ותציע לה שותפות.

אני לא יודעת לומר במדויק מה מכל אלה הופך את הספר לזה שנפתח בכל צהרי שבת ונקרא עד סופה - הקסם של המילים המתערבלות זו בזו, שירה למרחקים ארוכים, התיאורים המדויקים של שדות המושב והשטרודל, ובעיקר, למרות הציניות המבורכת של אוסי, הידיעה שהכל אפשרי אפילו במושב מזדקן בגליל התחתון, אחרי עפולה, אם רק ממתינים.

אל תכה בקיר / מירה מגן (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

אוריה קניג

עיתונאי ב"מקור ראשון", בעל הטור הסאטירי "מקורות יודעי דבר"

רק כמה חודשים אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה, פתאום הבנתי: סטיבן קינג. משם הכול היה כל כך מוכר לי. לא רק האימה המענגת, המזדחלת במעלה הגב ובמורדו, אלא בעיקר ההבנה המרה שבסיפור הזה כל אות היא גם אות מבשר רעות, כל פיתול בעלילה הוא עיקול מסוכן, ומאחורי כל עמוד מסתתרת מפלצת, לרוב בעלת פנים אנושיות. רק שאצל שהרה בלאו, קינג בגרסת חצאית, מוחלפות העיירות האמריקניות המאובקות בשטייטל אירופי או בסמטאות הגטו, ובמקום מחוות למיתוסים יווניים סובבת העלילה סביב המיתוס היהודי האפל מכולם: הגולם.

עלילה מותחת

והגולם, איך לא, קם על יוצרו, או במקרה הזה יוצרתו. גיבורת הספר, תלמה, נמקה ברווקותה. במקום אביר חלומות גברי יש לה משפחה מטריארכלית עד אימה ומדכאת עד עפר. הלאומי והאישי נשזרים אצלה באופן גורדי לחלוטין. הנה למשל ליל הסדר, בעיניים תלמאיות: "כולנו ישובים, נוקשים בבגדי החג שלנו, ומפזמים. הלילה הזה, ה-לילה הזה כולו-או-או מ-א-רו-או-אור. דורי דורות של יהודים שונאי עצמם כמוני ישבו מסביב לשולחן, מוקפים באויבים המתחזים לבני משפחה, ונתנו קולם החנוק בשיר. אין שום לילה שתובע קורבנות כה רבים כליל הסדר, מכריח אותנו לפרוע את השטר המרוט הזה הנקרא משפחה". וכיוון שהלאומי נבחן מבעד לעיניים אישיות, תלמה אינה מהססת לפענח את סודו של הגולם - שלאורך דורות הגן על יהודים מעוררי חמלה מפני רודפיהם הגויים השריריים - רק כדי לברוא לעצמה בן זוג, עבד שיבנה את עולמה, יהרוס למענה את העולם, וישעבד אותה בהדרגה.

מעבר לעלילה המותחת ולשפה הנהדרת, מצליחה כאן שהרה בלאו היכן שרבים נכשלו: היא משכילה לנצל היטב את הרקע הדתי כדי לצבוע ולהעשיר את הסיפור, ועם זאת אינה מניחה לו להשתלט על ספרה ולגרור אותו, בועט ומצווח (באידיש), אל ארון הספרים היהודי.

יצר לב האדמה / שהרה בלאו (זמורה ביתן)

גם לכם יש ספר מיוחד שאהבתם, ספר שאסור להחמיץ? טקבקו, כדי שכולם ידעו