מחר בבוקר, כשיתאספו כולם ליד קברו ויזכירו כמה נפלא ומדהים הוא היה, רוני מוזס ועדו שטיינברג, חניכיו של סגן הדר גולדין בסניף בני עקיבא בכפר סבא, ינסו לחזור כמה שנים אחורנית ולהיזכר בהדר שלהם. אם רק יסיטו את מבטם לגן הזיכרון שנמצא ליד בית הקברות הצבאי, יוכלו לדמיין אותם ואותו משחקים בפריזבי, משחק שהדר לימד אותם לאהוב. "פריזבי בגן הזיכרון בארבע" הדר היה מסמס והם היו מחכים לו כבר בחמישה לארבע, אך עכשיו הוא זה שמחכה להם בגן.
לא מעט נכתב על הדר גולדין, סגן בפלס"ר גבעתי שנהרג במהלך יום שישי השחור במבצע צוק איתן. מרגע הידיעה על חטיפתו בידי החמאס, דרך סיפורו של סגן איתן פונד שרץ לאחר המחבלים בתוך מנהרת טרור וחזר עם ההוכחות כי הוא נהרג, ועד לפסיקתו האמיצה של הרב הראשי הצבאי הרב רפי פרץ כי הוא יוגדר חלל. לראשונה מאז מבצע צוק איתן, מספרים חניכיו של הדר בבני עקיבא על המדריך, על הקצין האהוד, ועל יום הזיכרון הראשון בלעדיו.
"זה אולי ישמע קצת מוזר, אני ממש מחכה שיגיע כבר יום הזיכרון" אומר עדו, "אבל מצד שני אני מת מפחד שהוא יגיע".
"איך אתה יכול לחכות לזה?!", עונה בזעזוע רוני. "אני ממש לא רוצה שהוא יגיע. אני מפחדת ששוב תגיע לי התחושה שהיתה לי מאז שהוא מת. התחושה שאני בתוך תהום, שבו אני כל היום חושבת עליו וחולמת עליו בלילה, נזכרת בשבת שחשבנו שהוא חטוף, בלוויה. זה מפחיד אותי התהום הזאת, בגלל שאני לא יודעת איך לצאת משם. היום הזה מקבל משמעות אחרת, יום הזיכרון מעולם לא יהיה מה שהוא היה. השנה לא אהיה מסוגלת להגיע לטקס בבית הספר בר אילן ולראות בסוף מצגת הנופלים של בוגרי בית-הספר את התמונה שלו ולשמוע ילד בכיתה ו' קורא את השם שלו בשגיאות קריא כמו שעושים כל שנה עם שאר השמות".
שניהם מתחילים לחקות את הקראת המצגת בכך שהם מעלים שמות שהם זוכרים מכל השנים הקודמות שנכחו בטקס. אחרי החיקויים והצחוק, משתרר שקט, כי השנה בפעם הראשונה "גולדין הדר" הוא זה שהתווסף לרשימה ויחתום את מצגת השגיאות.
"אני יודע שהיום הזה יצבע לי את הדר בצורה יותר לאומית. הדר יישאר שלי מבחינת הקשר שהיה לנו, אבל זה יהפוך להיות משהו יותר כללי ולאומי, אני מחכה שזה יגיע, כי אני יודע שיהיה משהו שאני ארגיש ביום הזה שיעשה לי טוב", מודה רוני ועדו מוסיף כי אותו זה קצת מעצבן. "הדר הוא שלנו. לוקח לי זמן להבין עד כמה הדר השפיע על אנשים, אפילו רק בצורה שהוא נהרג".
במוצאי-שבת אחרי המקרה, כשאמרו שיוצאים מעזה בלעדיו הגיעו המון אנשים מחוץ לבית משפחת גולדין בכדי להפגין תמיכה, כולם עמדו בחיבוק ושרו ביחד. מאוד עניין את האנשים 'איך החניכים של הדר מגיבים לסיטואציה' ולכן נעצו לא מעט מבטים בה ובחבריה. הם לא קיבלו פרטיות או בלעדיות עליו ונאלצו גם בזמן הלוויה להדחק בין עשרים אלף איש ולא קיבלו שום זכות קדימה על היותם חניכיו.
"בעיקר מה שמפריע לי, זה שהזיכרון שלי מהדר הוא כבר לא רק שלי", אומר עדו "קשה לי להגיד עליו דברים מקוריים משלי. וקשה לי להגיד מי היה הדר. כשאני מדבר על מי היה הדר, אני מביא דברים ממה שאמרו על הדר בהספדים ואיך שהתקשורת הציגה את הדר, הדמות של סגן הדר גולדין עם התמונה שלו מהאירוסים, עד שהמקום האישי שלי כבר נמחק. אני כל הזמן מנסה לחזור להדר שלנו, להדר שלי, להדר המדריך, להדר של הליכות יחד אחרי בית כנסת. כי עכשיו הדר גולדין זה מיתוס, זה משהו מיוחד".
 |
|
(צילום: באדיבות החניכים)
|
"זה הדר"
בראשון באוגוסט, יום שישי בצהריים, עדו יצא קצת להתאוורר בזמן הפסקת האש, ולנצל את היום ללא האזעקות וללא החדשות הרעות. כאשר חיכה עם חברו איתי בתור להזמין חומוס, ראה בחדשות שיש מהומות ברפיח ויש חשש לחייל נעדר. זעזע אותו המחשבה שהוא מחליק הצידה את הידיעה הנוראית הזאת, אבל בגלל שזה היה רק חשש, רצה לתת לעצמו עוד קצת זמן של רוגע. אך מהר מאוד הידיעה הזאת חזרה לחייו, כאשר חברו גיא התקשר ואמר לו שזה לא חשש ושהחייל הנעדר הוא מגבעתי.
"'זה הדר'. גיא אמר ישר, וביקש שנבוא להיות איתו כי הוא לבד בבית והוא לא יודע מה לעשות, ושהוא חושב שזה. לא טוב שנשאר לבד." עדו משחזר את הרגעים הראשונים. "רצנו מהר חזרה לאוטו. אין לי מושג איך נהגתי, רעדתי לחלוטין. אבל לא בכיתי, הייתי בשוק. אספנו את גיא מהבית, ומיד החלטנו ללכת למקום הטבעי שלנו, למבנה בני-עקיבא, אולי כי זה המקום שבו היו לנו הרבה חוויות מהדר, אני לא באמת יודע להגיד. אבל ישבנו שם, ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו, בעיקר דיברנו וניסינו להגיד כמה פרקי תהילים. ידענו שתוך שעה בערך תצא הודעה רשמית ותמונה".
רוני לעומת זאת גילתה שמדובר בהדר רק כמה דקות לפני ההודעה הרשמית, "אחותי העירה אותי וסיפרה לי שיש שמועות שיש חייל חטוף ושזה הדר. בהתחלה, לא הבנתי על מה היא מדברת, אז בכלל לא הגעתי למצב של בכי, כי הייתי בהלם. ואז הגיעה ההודעה הרשמית באמצעי התקשורת. כשראיתי את התמונה שלו מהאירוסים על מסך הטלוויזיה, נפל לי האסימון. רק אז התחיל הבכי באופן שלא יכולתי לשלוט בו. מהרגע הזה עד מוצאי-שבת כשהודיעו לנו שהוא נהרג, הייתי בסערת רגשות, חסרת רוגע פנימי והייתי כל הזמן בלחץ ודרוכה, לא הייתי בן-אדם. יומיים של איבוד חושים.
החניכים הנרעשים נאלצו להכניס את השבת כאשר הרבה מהפרטים על החטיפה לא ברורים ובחוסר ידיעה שליווה אותם לאורכה של כל השבת. לאחר סעודת ליל שבת, התאספו כולם בסניף בני-עקיבא, לשיח שאותו הנחו רבנים ואנשי מקצוע. הסניף היה מלא עד אפס מקום, הגיעו כל חבריא ב'-כיתות ט' עד י"ב, ובוגרים רבים שלא מגיעים בדרך כלל לסניף, חבר'ה בני 20 ומעלה, גם כל השבט שבגילו של הדר הגיעו.
"אמרנו תהילים, ואז השיח התחלף בסיפורים על הדר. חבר שלי התעצבן על כך, ולחש לי באוזן, למה אנחנו כבר מספידים אותו? הרי היינו בתודעה שהוא חטוף. אני דמיינתי אותו בתוך בור ומעליו חמאסניק מרביץ לו. האמנו באמת שהוא חי ושהוא יחזור אלינו." כך קיווה עדו. "גם לי הרבה אנשים אמרו שאין מצב שהוא יצא מזה בחיים, אבל לא רציתי לאבד תקווה, והמשכתי לדמיין שהוא חטוף ושהוא נמצא באיזה בונקר ומענים אותו ומחכים לאיזה עסקה. לא הייתה לי בכלל את האופציה בראש שהוא נהרג".
"בבית-הכנסת, שמחה אביו של הדר סיפר לנו דברים אופטימיים, לא זוכר את הפרטים בדיוק. אבל מאז הראש שלי הפך ממצב פסיבי לאקטיבי וההבנה שאנחנו נמצאים לפני מערכה ארוכה. התחלתי לחשוב על קמפיין להחזרתו עד כדי כך שכבר במוצאי שבת יצאתי עם פנקס ועט, כדי לארגן משהו גדול. זה גם עשה לי הרגשה טובה שאני עושה משהו ולא סתם שוקע בעצב ובחרדה".
עם צאת השבת הבינו שהכוחות הצבאיים יוצאים מעזה ללא הדר ושהוא נשאר שם. המשפחה שיצאה מביתה להתראיין בתקשורת העבירה את המסר "לא יוצאים בלי הדר" כי אי אפשר להפקיר אותו מאחור, אי אפשר שיהיה סיפור נוסף של מקרה גלעד שליט.
"אני פחות ייחסתי חשיבות לזה שיוצאים מעזה", רוני נזכרת. "זה בכלל לא היה לי בראש, הדבר היחיד שעניין אותי שהוא חטוף. איפה הוא? מה עושים לו? ובאיזה מצב הוא?. לא הבנתי את החשיבות שאם יוצאים, אז הוא נשאר שם".
אחרי ההפגנה המאולתרת שעשו אנשי כפר-סבא בהמוניהם מתחת לבית משפחת גולדין במוצאי שבת, ובתוך כל ההמולה הגיעו לבית, הרב הראשי של צה"ל הרב רפי פרץ, וראש אכ"א אורנה ברביבאי. כאשר נכנסו לשם, הנוכחים מתחת לבית הבינו שהשילוב הזה לא יכול להביא עמו בשורות טובות והתחילו להכין את עצמם.
"אמא שלי לחשה לי באוזן שלא אהיה עם תקווה, כי זה בטוח לא משהו טוב. באותו רגע עזבתי את כל האנשים ששרו ורקדו ופרצתי בבכי מטורף בלתי נשלט, כל הגוף שלי רעד." כשרוני נזכרת ברגעים האלה, שפתיה רועדות וגם גופה נע בחוסר נוחות, נראה כי היא לא תשכח את הרגע הזה לעולם. "בעקבות הודעה שהעבירו, נסעתי לסניף, אך רק כשהגעתי הבנתי שזה היאספות של שאר השבטים ולא של החניכים, ברגע שנכנסתי לאוטו, יצאה ההודעה הרשמית, שהדר נהרג." היא מפסיקה את רצף הדיבור, כלא בטוחה בעצמה במאורעות שקרו לאחר מכן. "יצאתי החוצה והיה רגע של שקט שאחרי הסערה, למרות שזה ממש לא, כי זה היה הסערה באמת. אבל פתאום אין מה לעשות יותר, כי הוא נהרג".
"הייתי עסוק, התראיינתי לתקשורת, והתחלתי לנהל דברים דרך הפנקס, הכל בשביל לא לעסוק בעצב". עדו מנסה לחשוב מה בדיוק התחיל לתכנן אבל הוא כבר לא ממש זוכר. "אבא שלי לקח אותי הצידה ואמר לי 'זה סופי, הדר נהרג' וחיבק אותי. זה היה נראה כמו סצנה מסרט. הסתכלתי ישר על כולם וראיתי איך לאט לאט הפנים שלהם נפולות. אני לא בכיתי, הייתי רק בדרך, כי הייתי ממש תלוש מהכל. ראיתי שנוצר אזור שכל מי שבכה נמצא בו, רובם היו מהשבט, רק אז התחלתי לבכות גם, פשוט כי כולם בכו, זה הכניס אותי למצב של בכי".
"אפילו לא הספקתי לבכות"
אחרי הידיעה המרה אנשים התחילו להתפזר לבתים. והם, החניכים, התיישבו כולם במעגל, הפעם הראשונה שכולם ביחד בלי אנשים אחרים מאז התקרית. מאז שהדר הדריך אותם עברו כבר שש שנים ומאז הרבה חבר'ה כבר עזבו את הסניף. אבל אז, היו שם כולם, הוא איחד אותם כמדריך ואיחד אותם שוב במותו. הם שרו כולם יחד ויצרו באמצע המעגל את שמו של הדר בעזרת נרות שהדליקו. לפתע אמו של הדר, לאה, ירדה אליהם, להשתתף איתם בצערה ובצערם. כל בנות השבט חיבקו אותה וניסו לנחמה.
"כשחיבקתי אותה היא לחשה לי באוזן: 'איזה כיף לכם שהדר היה מדריך שלכם'", מספרת רוני. "לאחר מכן נהיה מאוחר והתפזרנו כל אחד לביתו. בגלל מרוץ הדברים מאז ההודעה על מותו, אפילו לא הספקתי לבכות, רק כשנכנסתי לחניה בסביבות ארבע בבוקר וכשברדיו מתנגן השיר 'רק תחזור' של רותם כהן שמאז אני לא מסוגלת לשמוע אותו, בכיתי באוטו כי הזדהיתי איתו כל כך. במשך הרבה זמן לא הצלחתי להירדם, עד שבשלב מסוים בתוך כל הבכי נרדמתי."
"כשחזרתי הביתה, הוצאתי מהכיס את הפנקס שהיה מיועד לכתיבת דברים טכניים, זאת היתה סגירת מעגל לסיפור הזה, כי אין יותר מה לכתוב ולארגן, המערכה הסתיימה. למחרת כבר היתה הלוויה. מכירה את השלב שהטישו נגמר ואז מתחילים להפוך לצד השני, למרות שזה כבר משומש?" הוא פונה לרוני, "אז זאת היתה הלוויה."
ביום הלוויה למדו מדרכו של הדר, לבטא את הרגש דרך הכתב, והביאו מכתב תמיכה למשפחתו ופתחו אותו במילים שכתב להם הדר: "דוד כתב בתהילים, 'אם תקום עליי מלחמה בזאת אני בוטח' במה דוד המלך בוטח? במלחמה עצמה הוא בוטח, זה שהשם העמיד אותי בפני אתגר, זה סימן שקיימים בי הכוחות לעמוד בו, ואני בוטח בזה שאני יכול להתמודד, לנצח ולא ליפול".
כאשר רוני ועדו נשאלים מי הוא ההדר שלהם ומה הייתה הייחודיות שבו, מיד משתרר שקט של מספר דקות, ולוקח קצת זמן לדובב אותם. רוני היא זאת ששוברת את הדממה, אך עדיין בזמן שבו רוני מדברת, עדו מכונס בתוך עצמו, מסתכל כלפי מטה ומידי פעם מסתכל לכיוון רוני, כאשר היא פונה אליו כדי לאמת את דבריה. נראה כי עדיין מפריע לו שכל מה שיש לו להגיד עליו עדיין מוכתב לו ממה שאנשים אחרים אמרו עליו, ואין לו את ההדר שהיה פעם שלו.
"הוא פשוט באמת האמין בנו בצורה מוחלטת, והיה שם בשבילנו". רוני נזכרת במדריך הנערץ, "גם אם זה אומר שהוא נכנס לנעליים של ילד ולגמרי משתטה איתו. אך לבסוף הצליח לסחוף אותנו למקום נעלה יותר. הוא גרם לנו להאמין שהמחשבות שלנו הם לגיטימיות, למרות שהיינו אז רק בכיתה ה'. בל"ג בעומר אחד סיפרתי לו על ריב שהיה לי עם חברה שלי. הוא לא היה כמו שאר המדריכים או המבוגרים שהיו אומרים: 'זה בסדר, זה יעבור', הוא ממש נכנס איתי לפרטים ונתן לי עצות".
עדו: "הוא ישב על המשבצת שהיא בין לבין כזה...."
רוני: "שילוב מושלם ונדיר"
עדו: "כן אח גדול כזה, אבל שהוא חבר ומקשיב לי ומצד שני מדריך אותי."
הדר היה איש של עקרונות, והוא בחר בדרכים מאוד מגוונות להעביר אותם, היות ולא היה איש של מילים אלא של מעשה. באחד מהמסעות עצבן אותו שבנים נכנסים למאהל בנות. החליט להיכנס עם חניכותיו למאהל בנות כאשר הוא מחופש לבת. הם עברו דרך בנות שהתכוננו לשינה, הדר בדרכו המצחיקה התחיל לזרוק לכל עבר משפטים בקול נשי וצווחני: 'אוי סליחה, תסלחי לי', 'אוי אני לא מאמינה, דרכתי עלייך, סליחה'. חניכותיו חשבו שמה שהדר עושה מאוד מצחיק ומגניב והן הלכו איתו בגאווה. הן לא ידעו שמאחורי זה יש להדר מטרה ברורה שהגיעה רק לאחר שיצא מהמאהל בנות כאשר חניך ניגש אליו והוכיח אותו על כך שהוא נכנס למאהל בנות. הדר ניסה להוציא ממנו מה לא בסדר במה שהוא עשה, עד שהחניך ענה לו 'זה לא מדריכי מצידך'. ואז הדר אמר לו: 'אם זה לא מדריכי מצידי, אז למה זה חניכי מצידך?!'."
"היתה לו חיובית תמידית. צור שאל אותי באותה שבת של החטיפה: 'מה איתכם? איך אצלכם?', ואני חשבתי, איזה דפוק, זה התאום שלך, מה אתה שואל עלינו?! צור המשיך: 'אתם יכולים הרבה יותר ואתם טובים הרבה יותר ממה שאתם חושבים שאתם.' זאת היתה התחושה שתמיד הייתי מקבל מהדר. עם חיוך תמידי, עם כיפים וצ'אפחות ועם המשפט הקבוע 'מה הולך דודו', כאשר הוא אמר את זה פתאום כל החיים שלך היו נראים הרבה יותר יפים." עדו מדגים בדיוק את שפת הגוף המצחיקה של הדר וכמובן עם חיוך, וכשהוא נזכר בזה, עיניו מתמלאות דמעות, אך הוא לא נותן להם להמשיך לזלוג, יכול להיות מהמבוכה או אולי כי סוף סוף הצליח להגדיר את ההדר שלו.
המכתב האחרון לחניכים: שום דבר לא יפריד בינינו
שניהם בני 19, רוני משרתת בשירות לאומי ועדו לומד בישיבה ונמצא לפני גיוס. הדר הדריך אותם כשהיו קטנים, בני 11, מאז הם התבגרו והשתנו, אך החותם שהשאיר אחריו הדר, נראה כי יישאר אצלם לכל חייהם. גם כשהם תיפקדו כמדריכים בתנועה, הדר היה המודל לחיקוי, כאשר נשאלו בזמן ההדרכה מה זה מדריך בשבילם? התשובה היתה פה אחד, הדר.
"התכונה שהכי הייתי רוצה לקחת ממנו זה, החיוביות, להסתכל על העולם במשקפיים ורודים, גם על הרגעים הקשים ובכלל לא לראות את זה בתור קושי, אלא כאתגר ולהיכנס לראבק עשיה".
"ראבק 'הדריסטי' שמלווה בשמחת חיים וחינניות שאין סיכוי לא ללכת אחריו." מוסיף עדו. "הייתי רוצה שיהיה בי הרבה מהתכונות שלו. כל פעם שאני עושה משהו טוב, אני מתלהב שהצלחתי להגיע עוד קצת לרמה של הדר. גם עכשיו לפני הגיוס אני הולך לחשוב עליו לא מעט. הדר הוא מי שיטעין אותי בכל הכוחות".
"לא סתם הוא היה החייל החטוף" מהרהרת רוני, "אם מישהו היה צריך למלא את המשבצת הזאת, זה הוא. גם בחיים שלו הוא עשה כל כך הרבה גלים של השפעה, בלי שהתכוון, בדרך שלו... זה מתאים כל כך שהדר יהיה זה שמחבר את כל עם ישראל סביב תפילה וציפייה ולא רק מהאנשים שמכירים אותו." בשלב הזה, הדמעות של רוני מתפרצות, אחרי שהתאפקה הרבה זמן. אך מהר מאוד היא מתעשתת ולא נותנת לעצמה להתפרק. "רציתי להנציח אותו בדרכים שונות, אך זה היה לי קשה, כי נכנסתי שוב לתהום שהייתי בה אחרי שהוא נהרג. אז לקחתי צעד אחורה וויתרתי, והרגשתי ממש רע עם זה, כי לוותר זה משהו שממש לא אפיין את הדר. לברוח במקום להתמודד עם האתגר שמולך. אבל עכשיו אני במקום יותר טוב, אני כבר לא חושבת עליו כל יום, כבר לא חולמת עליו בלילות, וכשאני שומעת את השם שלו, אני לא ישר מתחילה לבכות".
"רוני את זוכרת שהגדרנו את זה?", שואל עדו. "יש את הרגעים האלה שאתה סבבה ומציאותי, אך יש רגעים שאתה תופס באמת שהוא נהרג, ואלה הרגעים הכי כואבים, אבל גם הם עוברים. לפעמים אתה מייחל שהם יגיעו ולפעמים אתה רק רוצה שהם יגמרו".
במכתב שכתב הדר לחניכיו כשהתגייס לצבא, כתב להם: "אנחנו חיים יחד, מתאמנים יחד, נלחמים יחד. אנחנו תמיד יחד, אנחנו נינג'ות, אנחנו מכים חזק, מגנים, שומרים ונעלמים לתוך הלילה, שום פושע או מפלצת לא יצליח לשנות את זה. את מה שחשוב. לכן תמיד נהיה אחים. אני אומר לכם שאני אשמור על קשר. שום דבר לא יפריד בינינו. הבטחתי ואני אקיים. אני תמיד שלכם, בשבילכם ולעולם אני לא אפסיק להיות המדריך שלכם. מאמין בכם אוהב אתכם מהלב ומחובר אליכם מהנשמה".