קיימת כבר את מצוות היום?

עצור שניה. לפני שאתה פותח את הפה ומספר את הבדיחה האהובה עליך, אני מבקש שתעצור שניה. בבקשה. אני יודע, לעצור מישהו כשהבדיחה כבר נמצאת על קצה לשונו, זה ממש כמו לחסום שור בדישו, אם לא חמור מכך; אבל הפעם מדובר במקרה חריג. אז לפני שתפתח את פיך ותהפוך לסרוג הכיפה ה-1,799 שאומר ביום העצמאות שמנגל הוא "מצוות היום", כדאי שתשקול את צעדיך. השקילה הזאת לא תארך הרבה זמן, אתה בטח ממהר, צריך כבר לארוז את כל המשפחה ולנסוע כמה שיותר מוקדם, אז בלי לגזול זמן יקר - דע לך שההלצה הזאת על "מצוות היום" היא בעייתית, משלוש סיבות:

הראשונה: מיצינו. די, נמאס, הדאחקה הזאת כבר יצאה מכל החורים ברשת של המנגל. כל שנה, לאן שאתה לא פונה, אתה נתקל במישהו שחייב להגיד: “נו, קיימת את מצוות היום?” “איפה אתה הולך לקיים את מצוות היום?” “אם אנחנו עושים מנגל? כן, בטח, מצוות היום. אבל אולי לשכנים שלנו יש מנגל לא בשימוש, תשאל אותם.” בבתי הכנסת, באירועים לציבור הדתי לאומי, במפגשים משפחתיים ביום העצמאות או סתם במפגשים אקראיים בחדר המדרגות, הביטוי "מצוות היום" נאמר בהקשר המנגלי אחת לעשר שניות, בממוצע. אם על כל מנגל יש שלושה מנפנפים ועוד חמישה שעומדים בצד ואומרים איך הכי טוב לנפנף, מספר האנשים שאומרים שזאת מצוות היום גדול פי שניים מכולם ביחד. אז תחשוב קודם כל על מעמדך האישי: אם אתה רוצה להיתפס כשנון, מקורי ובעל חוש הומור מוצלח, חפש לך בדיחות אחרות להגיד, רק לא זאת. חזרה נוספת על אותה הלצה שחוקה לא תוסיף לך הרבה כבוד. ואם אתה מוחל על כבודך, לפחות חשוב על טובתם של הסובבים אותך, שכבר נמאס להם שהכינוי "מצוות היום" למנגל הפך בעצמו למצוות היום.

אבל אולי לשכנים שלנו יש מנגל לא בשימוש?(צילום: avlxyz-cc-by-sa)

השנייה: אולי באווירת החג לא שייך כל כך לייבש בדיחות, ולהתחיל לנתח אותם מתוך שיקול דעת, אבל אתה יודע מן הסתם שמאחורי כל בדיחה מסתתר גרעין של רצינות. גם כשאומרים משהו בצחוק, פעמים רבות זה משקף את מה שאנחנו חושבים באמת. גם הבדיחה על מצוות היום לא צמחה סתם, יש מאין, יש לה בסיס. כשאתה אומר שמנגל הוא "מצוות היום", מאחורי דבריך מסתתרת העובדה שאין ביום העצמאות מצוות היום. שאנחנו, בני הציונות הדתית, מתאמצים לייחס קדושה ומשמעות דתית ליום הזה, אבל זה לא באמת יכול לעבוד. אין מה לעשות, לחגים האמתיים יש תוכן מעשי, יש מצוות מיוחדות שמתקיימות בהם, והן מהוות את עיקר החג. ליום העצמאות אין מצווה כזאת, וגם לא תהיה, וזה אומר משהו על אופיו של היום הזה. אמנם הצלחנו ליצוק קצת תוכן דתי ליום העצמאות, אבל בעיקרו הוא חג לאומי, כללי, חילוני. כמה שלא ננסה להלביש עליו את המאפיינים של מועדי ישראל, כמו הלל, אי אמירת תחנון וכמה שינויים סמליים בתפילה, לעולם לא נוכל לעשות ממנו חג דתי אמתי. אין חג בלי מצווה, ואם יש חג בלי מצווה - אז הוא לא באמת חג. בסופו של דבר, אחרי תפילת שחרית המורחבת והחגיגית שלנו, אנחנו לא הולכים לשבת בסוכה או לאכול מצה, אלא לעשות מה שכולם עושים. הציבור הכללי ממנגל ביום העצמאות, וגם יום העצמאות שלנו נראה אותו דבר, רק שאנחנו מנסים בצורה נלעגת לדמיין שאנחנו באמצע סוכות או חנוכה.

השלישית: זה לא נכון. יש "מצוות היום" ביום העצמאות. החובה להודות לקדוש ברוך הוא על כל נס שהוא עושה לכלל ישראל, רלוונטית גם בנוגע לנס תקומת המדינה. המהפכה ההיסטורית בתולדות האומה שהתחוללה בה' באייר תש"ח עומדת בשורה אחת עם ניצחון היהודים על אויביהם בממלכת אחשוורוש, והסיכוי הריאלי שדבר כזה יתרחש במציאות אינו גבוה מהסיכוי של צבא חשמונאי קטן לגבור על היוונים. יש חובה רוחנית שמוטלת עלינו ביום הזה, לא פחות מבשאר החגים, ואולי אפילו יותר - העובדה שהיינו עדים למאורע הזה (או לפחות נולדנו בסמוך לדור העדים) הופכת את החובה למשמעותית יותר, שלא לדבר על העובדה שיש כאלה שאינם מכירים בגודל המאורע, שמעצימה את האחריות המוטלת עלינו פי כמה. הבדיחה על "מצוות היום", גם אם היא איננה נאמרת מתוך כוונה כזאת, מקפלת בתוכה את המחשבה שליום העצמאות אין באמת "מצוות היום", וממילא אין לו משמעות דתית. אולי כדאי לנסות פעם אחת לוותר על הבדיחה, ולהתייחס ליום העצמאות בתור חג לא מתוך עבודה על עצמנו בעיניים, אלא מתוך הבנה שאנחנו באמת מקיימים פה מצווה.

אילו זה היה מצחיק, מילא. אבל כיוון שזה לא, עדיף לצחוק ולשמוח במתנה הגדולה שקיבלנו מלמעלה.