מזמור הס"ד למדינת ישראל: שיר תפילה לשלום מבית ולגיבוש חזית מאוחדת כלפי חוץ

כל שנת עצמאות היא מזמור נוסף

יום העצמאות השישים ושלוש בפתח ומדינתנו, מדינת ישראל, נכנסת לשנתה הששים וארבע. מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל היה דורש ביום העצמאות מידי שנה את המזמור בתהילים התואם לגיל המדינה. (מקורו כנראה במנהג החבד"י שכל יחיד מוסיף מידי יום מזמור בתהילים, לפי השנה אליה הוא נכנס. לדוגמה נער שמלאו לו שלוש עשרה - את מזמור י"ד וכן הלאה). מתוך מזמור זה ביקש רבנו זצ"ל למצוא כיוון והשראה להתמודדות עם מאורעות השנה הבאה בחיי המדינה. וכך אומר רבנו (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' ק"ס "מזמור הי"ט למדינת ישראל", הצופה סיון תשכ"ז):

"כל שנה ושנה היא מזמור נוסף, מזמור אלקי מפואר, המתאסף כחוליה לשרשרת". תלמידיו המנסים לנקוט בשיפולי גלימתו, מחפשים מידי שנה מסרים והדרכות במזמור שילווה את המדינה במהלך שנתה המתחדשת.

מזמור הס"ד בתהילים

ביום העצמאות תשע"א יום הולדתה של המדינה, תכנס המדינה לשנתה השישים וארבע. על כן ננסה להתבונן במזמור ס"ד בתהילים, מזמור קצר ורב משמעות, שהוא המזמור של שנת השישים וארבע למדינת ישראל (תהילים ס"ד):

אנו מבקשים ללכת בדרכם של הרד"ק והמלבי"ם שפירשו באופן שיטתי ועיקבי את המזמור כתפילה של דוד להצלה מפני הרדיפה של שאול ובני בריתו אשר קשרו קשר ללכוד את דוד ולהורגו[1].

"שמע אלהים קולי. גם זה המזמור בברחו אמרו. בשיחי. שיחי הוא סיפור התלאות, וכן, אריד בשיחי (מזמור נה, ג), מרוב שיחי (ש"א א, טז). מפחד אויב, הוא שאול שהיה מבקש נפשו".

בחלקו הראשון מתאר דוד במר ליבו את הרדיפה של שאול ומרעיו, נגדו. ובחלק השני מסיים דוד בתפילה לקב"ה - להצלה מפני רודפיו ולהשיב להם כגמולם, מידה כנגד מידה. וכן לקידוש השם שבהצלת הצדיק שנרדף על לא עוול בכפו.

על פי פירושם אנו מבקשים להשליך את הדברים על מצבה של החברה הישראלית בשנים האחרונות, ובתהליכים שמתרחשים בתוך החברה הישראלית לנוכח מאבקי הקיום שלה אל מול האויבים שמחוצה לה. כל זאת מתוך תקווה לתיקון המצב, לחיזוק האחדות בעם ישראל ולגיבוש לחזית מאוחדת לנוכח אוייביו.

תמונת המצב בעם ישראל כרקע למזמור

כדי לעמוד על משמעותו של מזמורנו, צריך לחזור ולהיזכר במעטפת, בהתרחשויות שעוברות על עם ישראל ברקע, בעת כתיבתו.

המזמור הזה מתאר את הנרדפות של דוד בתקופה מלכותו של שאול. תקופה זו היתה הרת גורל לעם ישראל שבמהלכה מלחמה מתמשכת עם הפלישתים.

שאול המלך מולך על ישראל רק שנתיים[2].

"בן שנה שאול במלכו ושתי שנים מלך על ישראל"

הפלישתים היו האיום העיקרי האיסטרטגי על מלכותו של שאול[3]. בתחילת מלכותו שאול יוצא נגד השלטון הפלישתי ומבטל את מוסדותיו[4]. לאחר מלחמת עמלק וחטאו של שאול הוא מאבד את מלכותו[5].

"ויאמר שמואל אל שאול לא אשוב עמך כי מאסתה את דבר ד' וימאסך ד' מהיות מלך על ישראל וגו'.. ויאמר אליו שמואל קרע ד' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגו'.. וילך שמואל הרמתה ושאול עלה אל ביתו גבעת שאול. ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו כי התאבל שמואל אל שאול וד' נחם כי המליך את שאול על ישראל".

אולם דומה ששאול אינו מקבל את רוע הגזירה, ומבקש להמשיך את מלכותו כאילו מאומה לא קרה.

במקביל שמואל הנביא מושח את דוד למלך, בחשאי, עפ"י מצוות ד'[6]:

ויאמר ד' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלך על ישראל מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך וגו'.. ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח ד' אל דוד מהיום ההוא ומעלה ויקם שמואל וילך הרמתה".

לאחר משיחת דוד למלך, פורצת מלחמה חדשה מול פלישתים בעמק האלה-מול גליית. נצחונו של דוד מעמיד אותו כמתחרה של שאול על אמון העם, ומחולל את היריבות בינו ובין שאול[7]:

ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן הכה באלפיו ודוד ברבבתיו. ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה. ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה". וגו'.. וירא שאול מלפני דוד כי היה ד' עמו ומעם שאול סר. וגו'.. וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו. וכל ישראל ויהודה אהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם"

מכאן ואילך מקדיש שאול המלך, את רוב ימי מלכותו משאביו ומאוייו במרדף אובססיבי ואינטנסיבי נגד דוד. הוא כמעט ואינו עוסק בהנהגת הממלכה, ולא מתמודד עם ההתעצמות הפלישתית, כביכול דוד הוא האוייב של הממלכה ולא הפלישתים, ומטרת ההנהגה של הממלכה היא אחת ואין בלתה: ללכוד את דוד ולהורגו.

עיון בכתובים מלמד שבמהלך שתי שנות מלכותו (חוץ מהמלחמה ביבש גלעד, מול העמונים, ובמכמש ובעמק האלה מול הפלישתים), מאז החל לרדוף את דוד, ניהל שאול רק שני קרבות עם הפלישתים (כולל הקרב האחרון בו נפל בגלעד), שניהם קרבות הגנה. שאול אינו יוזם כל מהלך צבאי אסטרטגי נגד הפלישתים, כדי להחליש את כוחם.

לעומת זאת באותה עת הוא מנהל מרדף אינטנסיבי ומתוכנן היטב אחרי דוד. הכתוב מתאר בפרוטרוט את הנסיונות האינטנסיביים של שאול להרוג את דוד ואת התחנות הרבות אליהם נאלץ דוד לברוח כדי למצוא לעצמו מקלט בטוח. לרוב המקומות יוצא שאול למרדף אחריו, בכבודו ובעצמו. כדי להתרשם מהאינטיסביות האובססיבית חסרת הפרופורציה הזו נפרט אותה כאן:

א. שאול שולח את דוד בעורמה, להלחם בפלישתים להביא מאה עורלות, תמורת נישואיו עם מיכל ביתו, כדי לגרום לו להיהרג בקרב[8], ב. שאול מנסה להכות את דוד בחנית, בבית שאול. ג. שאול מנסה להרוג את דוד בבית מיכל אשתו. ד.שאול רודף אחר דוד שברח לשמואל לניות ברמה. ה. מהלך סעודת ראש החודש, עם יונתן, וסימני החיצים בשדה (פ' כ'). ו. שאול רודף אחר דוד לנוב עיר הכהנים-(פ' כ"א) הלשנתו של דואג האדומי מביא להריגת כהני נב ע"י שאול-(פ' כ"ב) באשמת סיוע לדוד (במזון ובחרב גלית). ז. דוד נאלץ לברוח לאכיש מלך גת ונחלץ מסכנת מוות בתחבולה ("החסר משוגעים אנכי"). ח. דוד נאלץ לברוח למערת עדולם. ט. משם ברח למואב. שם שהה עד אשר גד הנביא מצווה עליו לחזור ליהודה. י. דוד מגיע ליער חרת (פ' כ"ב). יא. דוד יוצא להלחם נגד הפלישתים בקעילה ושאול רודף אחריו לקעילה (פ' כ"ג)[9]. יב. דוד בורח למדבר זיף-מעון (פ' כ"ג), המרדף במדבר זיף נפסק בגלל תקיפת הפלישתים[10] . יג. דוד בורח למדבר עין גדי (פ' כ"ג) לאחר שובו של שאול מהקרב עם פלישתים הוא ממשיך במרדף אחרי דוד למדבר[11]. יד. דוד הולך לכרמל ושם מתקיים המפגש עם נבל הכרמלי (פ' כ"ה). טו. בריחה נוספת למדבר זיף- שאול רודף אחריו לאחר הלשנת הזיפים, שם גם מתרחשת הפשיטה של דוד בלילה על מחנהו ולקיחת החנית וצפחת המים (פ' כ"ו). טז. בריחה נוספת לאכיש מלך גת הפלישתי-אכיש משתכנע שדוד הוא בן ברית בגלל אוייב משותף, ונותן לו להשתכן בצקלג, כמקלט בטוח, לשם שאול לא יוכל לרדוף אחריו. ( פ' כ"ז).

"מלחמה" בבית במקום מלחמה באויבים מבחוץ

נחזור למזמורנו[12]. המזמור מתאר מזוית אחרת, את מהלכיהם של שאול ומרעיו ברודפם אחרי דוד.

במזמור הזה דוד המלך מבטא את יסורי הנפש שיש לו לנוכח הרדיפה האובססיבית נגדו מבית, על לא עוול בכפו. למעשה, כל "חטאו" היה ההצלחה במלחמה נגד פלישתים שיצרה קנאה עזה בסביבתו של שאול. וכן בחירתו ע"י הקב"ה להיות מלך על ישראל במקום שאול בחיר ד'. אולם זה אינו מקבל את ההכרעה האלקית.

גם אם שאול אינו מקבל את ההכרעה האלקית, והדחתו מהמלוכה, והוא עדיין טוען לכתר, היה עליו להשקיע את כל המשאבים: תגובתייים ויזומים כדי להושיע את עמו מידי פלישתים, לעשות ככל הניתן כדי החליש את האיום הפלישתי. הכתוב במזמור רומז לאובדן אמות המידה בשימוש במילה "אוייב" השמורה לשיח על אוייב מבחוץ, וכאן היא מכוונת לתאור העוינות בין שאול לדוד[13]:

"מפחד אויב, הוא שאול שהיה מבקש נפשו"

לפי פירושם של הרד"ק והמלבי"ם ה"אוייב" וה"מרעים" המוזכרים בפס' ב'-ג' אינם אויב חיצוני מעם זר, המאיים על קיומו של עם ישראל, אלא שאול ואנשיו, "אויבים" שכל משאביהם ומרצם מופנים לפגיעה בדוד, במקום להתמודד עם האיומים החיצוניים מצד הפלישתים.

יתר על כן. המזמור, נוקט בדימויים של כלי נשק ופעולות לחימה: חרבות, חיצים ומוקשים, בהם משתמש ה"אוייב" נגד דוד:

אשר שננו כחרב לשונם דרכו חיצם דבר מר. לירות במסתרים תם פתאום ירוהו ולא ייראו. יחזקו למו דבר רע יספרו לטמון מוקשים גו'.

המפרשים מבארים את הדימויים הללו כנשק מילולי. מבקשי רעתו של דוד חורשים מזימות ודוברים לשון הרע שפוגע כנשק. אולם לאור המעטפת שאותה תארנו לעיל, שמא ניתן לחדש, שיש בכך סוג של אירוניה. במקום להכין נשק של ממש, למלחמה נגד האויבים, מבחוץ, ולצאת למלחמה נגדם, מכינים תמורתם "חרבות", "חיצים" מילוליים חילופיים כ"נשק" המשמש לרדיפה פנימה, נגד דוד.

דוד מיצר על כך שבמקום ליזום תחבולות מפתיעות שישחקו את העוצמה הפלישתית משקועים את המשאבים בתחבולות ו"מוקשים" כדי להפתיע את דוד וללוכדו. הכאב שזועק לשמים מתוך מילותיו של דוד במזמור, מנסה להצביע על ה"מרעים" שמלבים את האובססיה של שאול במלחמתו נגד דוד:

יחזקו למו דבר רע יספרו לטמון מוקשים אמרו מי יראה למו. יחפשו עולות, תמנו חפש מחפש, וקרב איש ולב עמוק.

הרד"ק מפרש כיצד ה"מרעים" מלבים את האש, פעם אחר פעם[14]:

יחזקו למו. הדבר הרע שידברו עלי לשאול יחזקו אותו בטענות חזקות ובאים לדבר אליו פעם אחר פעם.

עפ"י המלבי"ם יש בפסוק גם תאור של טכניקת הליבוי וההתלהמות. גם כשאין הצדקה לשנאה, יעלילו עלילות שוא[15]:

יחפשו - על דוד עולות - מחפשים להראות שעשה עוול כדי להצדיק מעשיהם, שרוצים להצטדק שדוד חייב מיתה, ואחר כי תמנו חפש מחופש - שכבר חפשו בכל מקום מחופש, היינו כל מקום שאפשר לחפש שם ולא מצאו עוול בגלוי על דוד, (יחפשו עולות) בקרב איש ובלב עמוק - יחפשו עליו עולה בקרב לבו ובמצפוניו שאומרים כי מצפוניו רעים.

אולי יותר מכל דוד כואב את הצביעות הבוגדנית של אלה שבפניו מראים לו את נאמנותם אולם למעשה, במסתרים, הם משתפים פעולה עם המזימה של שאול. ואלה היושבים על הגדר, מחכים לראות לאן נושבת הרוח ולהצטרף לשם, כדי שיוכלו להפיק מכך רווח אישי. מצב זה מזכיר את אמירתו של הפילוסוף וולטיר (יש המייחסים אותה למארשל דה וילאר): "Go-d save me from my friends. I can protect myself from my enemies"..

"מלחמה" פנימית מביאה לאבדן גבולות ופרופוציות

נחזור לתאור המעטפת. הפניית המשאבים של המערכת השלטונית למאבק פנימי, במקום להשקיע אותם כלפי חוץ, מביאה לאבדן פרופורציות ושיקול דעת מדיני ממלכתי, בהתנהלות של ההנהגה. כמעט תמיד היא תיצור מצבים אבסורדיים. כמו גם גם רדיפת דוד:

1. במהלך המרדף של שאול אחרי דוד למדבר זיף-מעון נודע לשאול על תקיפת הפלישתים[16]. אולם לשאול כלל לא ברור שיש להעדיף את הגנת עמו על פני הרדיפה של דוד! בשל כך הוא קורא למקום שאליו הגיע בשם "סלע המחלקות".

סלע המחלקות - שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות, אם לשוב להציל את ארצו מיד פלשתים, או לרדוף ולתפוש את דוד, כן תרגמו יונתן[17]:

בסופו של דבר בוחר שאול לצאת ולהלחם נגד פלישתים.

2. דוד מוצא מקלט בטוח, דווקא אצל האוייב הפלישתי המר[18], לא פחות ולא יותר. לאחר הריגת נוב עיר הכהנים, ע"י שאול, ב"אשמת" מתן מקלט לדוד, ממשיך דוד במסעו למציאת מקלט חילופי. הוא פונה אל האוייב בכבודו ובעצמו-לאכיש מלך גת, אשר רואה בו בן ברית ולא יריב- שכן "האויב של אויבי הוא ידידי". כך מקבל דוד את האפשרות להתיישב בשלווה יחסית בצקלג הפלישתית, ולמצוא שם מקלט.

ב"מלחמה" פנימית אין מנצחים הכל חוזר כבומראנג

דוד מסיים את המזמור בתפילה לקב"ה:

ויורם אלקים חץ פתאום, היו מכותם. ויכשילוהו עלימו לשונם יתנודדו כל רואה בם:

יש כאן סוג של "מידה כנגד מידה" כפי שמבאר הרד"ק[19]:

"אמר, כמו שהורו לי הם "חץ" דבריהם "פתאום", כן "יורם" אלהים "חץ פתאום" ויהיו "מכותם" פתאום". וכו'.. אמר, הם הכשילו לשונם על עצמם, כלומר, דבריהם הרעים שדיברו עלי עליהם ישובו, על דרך (מזמור ז, טז), ויפל בשחת יפעל.

בדרכו הולך גם המלבי"ם[20]:

ויורם - אבל פתאום ירה אלהים עליהם חץ, (כמו שהם רצו לירות במסתרים תם), היו מכותם - ר"ל שהמוקשים שהכינו על דוד הם עצמם היו המכה שלהם שבם הוכו, וכו'.

דברים אלה של דוד בתהילים מזכירים את דבריו במקום אחר[21]:

"לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה. וגו'... חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם להפיל עני ואביון לטבוח ישרי דרך. חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה".

אולם גם כאן יש מן האירוניה. שכן שאול ומרעיו שזממו בפיהם כחץ וחרב גרמו לנפילת שאול בקרב בגלעד על חרבו שלו, כאשר המורים בקשת איתרוהו והמטירו עליהם את חיציהם[22].

"ותכבד המלחמה אל שאול וימצאהו המורים אנשים בקשת ויחל מאד מהמורים. ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה, פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד, ויקח שאול את החרב ויפל עליה".

זהו גם הלקח מנפילת שאול בקרב בגלבוע שעולה מקינת דוד[23]:

"ויקנן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו. ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר".

באר שם הרלב"ג[24]:

"ויאמר ללמד את בני יהודה קשת וגו' - בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מהנבחרים שבכלי המלחמה".

מהי משמעות העניין?

נראה לנו לומר ששאול מגיע לקרב המכריע של חייו בגלבוע מותש ובלתי מוכן. ההתמקדות שלו, לאורך שנות מלכותו, במרדף אחרי דוד מסיטה את מאמצי המודיעין שלו, לאיתור מקומו של דוד במקום להתמקד במעקב אחרי ההתחמשות הפלישתית, וההצטיידות הפלישתים ב"נשק שובר שויון"-הקשת, "מהנבחרים שבכלי המלחמה". נשק זה מקנה לפלישתים יתרון אסטרטגי ניכר, ביכולת לנהל את הקרב מרחוק. לו היה אוסף מידע מודיעיני שכזה אולי היה משכיל לצייד את צבאו בקשתות, ולאמנו מבעוד מועד.

כאמור, גם כאן ניתן לראות בדבריו של דוד אירוניה מסויימת שכן בתפילתו שבמזמורנו הוא מבקש מהקב"ה שינהג בשאול ובמרעיו ב"מידה כנגד מידה". חרב הלשון וחיציו, של שאול ומרעיו, מביאים לכשלון ולנפילה בחרב ובחיצי הקשת של האוייב.

מזמור הס"ד למדינת ישראל

חלק בלתי נפרד מההויה הישראלית, לאורך כל ההסטוריה, קשור לעימות שקיים בין ישראל לאויביו. אולם הקושי העיקרי הוא במה שהמתח הזה מחולל במרקם היחסים הפנימיים בתוך הבית פנימה, בתוך עם ישראל.

הסכנה הגדולה ביותר להמשך עצמאותה של מדינת ישראל, נשקפת מבית, מהעדר אחדות, ומקנאות שאינה יודעת קוים אדומים ואינה בוחלת בשום אמצעי בדרך להשגת יעדיה, עד כדי נכונות לפורר את המרקם הביתי. מחתרנות העושה את כל מעשיה במסתרים. מבוגדנות וצביעות- של קשירת קשר עם זרים כדי להשפיע על הויכוח הפנימי.

השיח הפוליטי הפנימי צריך שיתקיים! ואם יש נושאים קיומיים השנויים במחלוקת אפילו מותר לו שיגיע לטונים גבוהים, וחריפים, אולם אסור לו להגיע למצב של מלחמה רדיפה ואיום הדדי. ובוודאי לא לפניה החוצה, לזרים, כדי שיטלו חלק בויכוח הפנימי וישפיעו עליו[25].

בשנה החולפת השתנתה מפת האיומים על מדינת ישראל, שינויים מפליגים התרחשו באזורנו, כהרף עין. שינויים אלה מעמידים בפנינו אתגרים מרחיקי לכת. במקביל לכך מתגברים הלחצים הבינלאומיים על ההנהגה הלגיטימית של מדינת ישראל לפעול בניגוד לחזון ולאינטרסים של מדינת ישראל.

בעת שכזאת חשוב לייצר שיח שיגבש חזית פנימית אחידה שתמנע כרסום פנימי, ותגדיר קוים אדומים במאבקים הפוליטיים הפנימיים בין מגזרים שונים בחברה הישראלית. ביניהם גם קוים אדומים בהתערבות ובגיוס משאבים ממדינות אשר האינטרסים שלהם שונים ומנוגדים מהאינטרסים של מדינת ישראל.

בשנת העצמאות השישים וארבע של ישראל אנו עתידים לעמוד בפני אתגרים קשים ומורכבים מבחוץ . יתכן שבשנה זו, נמצא את עצמנו מול אוייב ממזרח מגורען ומאיים על קיומנו, מבלי שהעולם ינטרל את יכולותיו.

אולם עלינו להכיר בכך, שהאוייב האמיתי המאיים על עצמאותנו אינו מבחוץ-הוא כאן אצלנו.

מי שבאמת מבקש את חיזוקה של עצמאות ישראל עליו לעשות ככל לאל ידו כדי לחזק את השלום הפנימי והאחדות כדי שתאפשר לנו ליצור חזית אחידה מול אויבנו.

עלינו לדרוש: שלום פנימי עכשיו. להתפלל על כך מכל לב:

"שים שלום טובה וברכה, עלינו ועל כל ישראל עמך".

כך יתחזק הנדבך העיקרי של עצמאותנו וקיומנו הלאומי.

עלינו לזכור שרק באחדותנו אנו נגאלים כמאמר חז"ל [26]:

"בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אחת אחת אפי' תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, וכו'.. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה".

מועדים לשמחה לאחדות ולגאולה שלימה
הרב אליעזר חיים שנוולד, ראש ישיבת ההסדר מאיר הראל מודיעין