לא תעשה לך פסל וכל תמונה

עולם האמנות והיצירה מסמל שני קטבים הפוכים: מחד - יש בו ביטוי לעומק היצירה הרוחנית, לרגישות ולזכות הלב, למשמעות הפנימית של חיי היחיד. מאידך - יש והאמנות מוציאה אל הפועל את הפסולת של המציאות, את הארס והרעל ומביאה אל הפועל את הכפירה בהתגלמותה. בשל כך, יש הרואים באומנות צרה ליהדות. האומנות נתפסת כמעוז לחילוניות הכפרנית. כיצד עלינו להתייחס למלאכת הפיסול, להגדרת היופי ולמקומו בחיינו?
באמנות צרה ליהדות. האמנות נתפסת כמעוז לחילוניות הכפרנית. כיצד עלינו להתייחס למלאכת הפיסול, להגדרת היופי ולמקומו בחיינו?

על מה ולמה צמח החשש מפני היופי והשפעתו?

משמו של שמעון הצדיק למדנו:

"פעם אחת בא אדם נזיר מן הדרום וראיתי שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקוצתיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה?
אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה (לשון שבועה) שאגלחך לשמים!
מיד, עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל!"1.

הסיפור התלמודי מפגיש אותנו בדבר חכמה באמצעותו של הנזיר הבא מן הדרום ("הרוצה להחכים – ידרים!"). שמעון הצדיק אינו מבין על מה ולמה גזר על עצמו הצעיר נזירות. סיפורו של הנזיר מוביל למסקנות חד משמעיות ביחס ליופי ומקומו בעולם. היותו של הצעיר עובד בשליחותו של אביו כרועה צאן גרמה לו להביט בנהר ולראות במים את בבואתו שלו. אז, כשראה עד כמה הוא נאה, חשב להפסיק להיות שותף לאביו ולפרוש לחיים עצמאיים. בראייה ראשונית היינו טועים לחשוב שהמשפט: "ופחז עלי יצרי וביקש לטרדני מן העולם" מתייחס להתעוררות יצרית הקשורה ביצרא דעריות. אולם העובדה, שהסיפור מדגיש את היותו של הנזיר רועה ל"אבא", מאפשרת התבוננות שונה. אם מצוות כיבוד אב ואם גורמת לאריכות ימים, הרי שהיהירות המובילה להדגשת ה"אני" ולטשטוש המדרג הערכי נתפסת כמי שמקצרת ימיו של אדם: "וביקש לטרדני מן העולם!". נזירותו של האיש שבא מן הדרום נועדה לאזן בין הנהייה אחר היופי, בין טשטוש הגבולות שבין עיקר לטפל, בין ה"אב" כמייצג את המחוייבות, הרציפות והמסורת ל"אני" כמייצג תפיסה אגוצנטרית מסוכנת.

מכאן הדגשת ה"לך" שבדיבר: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". האדם הופך את הפסל, את הטפל, לעיקר, ובסופו של דבר הופכו לאלוהיו: "לא תשתחוה להם".

יש והפסל החיצוני משמש כלי לעבודת האדם את עצמו. כך למדנו ממעשהו של אבי האומה, אברהם.

"בית אביו של אברהם היו עושים צלמים ומוכרים בשוק. יום אחד הגיע לאברהם למכור. נתן לו תרח אביו קופות של אלוהות והושיבו בשוק. בא אליו אדם אחד ואמר לו: יש לך אלוה למכור? אמר לו אברהם: איזה אלוה אתה רוצה לקח? אמר לו אני גבור תן לי אלוה גיבור כמותי... אחר כך באה אשה אחת אלמנה ואמרה לו לאברהם: אשה עניה אני, תן לי אלוה עני כמוני..."2

התפיסה הפרטית, זו המעמידה את האדם במרכז, גוררת בעקבותיה עבודת אלילים. אברהם מלמדנו, שהמשתחווה לפסל עובד את עצמו. כדי להפנים את שני הדיברות הראשונים: "אנוכי ה' אלוהיך" המהווה יסוד לאמונה, ולאחריה - "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", יש לצמצם את מקומו של היחיד ולהתמסר לראיה כוללת ומקיפה. עבודת הפסל היא עבודת המציאות החושית המוגבלת והאמונה היא זו הפורצת גבולות.
אברהם מגיע להשגתו האמונית בשעה שיוצא מן המערה. רק כשיצא ממקום בו ההסתכלות מוגבלת ומצומצמת, רק כשהחל להביט לשמיים ולארץ, רק כשהביט על העולם ולא על עצמו, רק אז גילה את אלוקיו. תפיסת המערות חורזת את כל ההסטוריה, הקדומה והמודרנית. תמיד היו מי שבחנו את העבר, ההווה והעתיד דרך המשקפיים הפרטיים שלהם.

במציאות חיים מתוקנת, כשהופעת השכינה גלויה לעין כל, משמש היופי כגורם מעורר ומכונן. לפיכך נקרא בית המקדש: "נויו של עולם"3. זהו יופי היוצא מתוך מציאות חיים שלמה ומקיפה.

ומכאן, ברורה התייחסותנו המורכבת אל האמנות לסוגיה. אנו יוצאים כנגד האמנות המפרידה בין פנים לחוץ, בין קודש לחול, בין תוכן פנימי וטהור לביטוי מוחצן של צדדים שפלים שבחיים. אנו יוצאים נגד אמנות שבבסיסה עומדת עבודת האדם את עצמו והפיכתו ל"פסל".
בכל תקופה מפסלים פסילים חדשים. בכל תקופה עומד אחד מבניו של אברהם הנוטל על עצמו שליחות: לשבר את הפסלים.
"לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

לעיון ולדיון:
מהי הסכנה הצומחת כתוצאה מעיסוק ביופי ובאסתטיקה?
מדוע דווקא בית המקדש מהווה מוקד ליופי, "נויו של עולם"?
מהן ההשלכות הנובעות מדיבר זה ביחס לאמנות ולאמנים? כיצד מתרגמים את סכנת הפסלים לדורנו?