הם יצאו לאסוף קרשים, מנהג שהשתרש בקרב ילדי ישראל, שהמהדרים במנהג מתחילים בו כבר מפרוס חג הפסח. הם זיהו את הספסל בגן העירוני והחלו לפרק את קרשיו. הם ילדים בני 11-12. הוא עבר בגן, איש זקן ניצול שואה, עבר וראה את מעשי הילדים והעיז להעיר להם, על שהם משחיתים רכוש ציבורי. חיש קל התלקחה המריבה המילולית 'למה מי הוא הזקן הזה שיעיז להעיר להם?!'. משהתלהטו הרוחות קראו הם לתגבורת את אביו של אחד הילדים.
הסיפור הסתיים בבית חולים, באשפוז של הזקן, שסבל מחבלות קשות בכל חלקי גופו ונפשו. עוד מקרה שארע השנה בין פסח לפרוס העצרת. מקרה שהצטרף לסטטיסטיקה עגומה של אלימות נגד קשישים במדינת ישראל 2013. חוסר כבוד פגיעה ואלימות כלפי קשישים הנה תופעה נוראה ויש לעסוק בה בהרחבה ובהתמדה אולם אני רוצה להתמקד במניע הראשוני למעשה הילדים - מדורת ל"ג בעומר.
המנהג העממי של מדורות ל"ג בעומר (מנהג צעיר למדי יש לציין) בא מתוך כוונה טובה אך הדרך אליו הפכה רצופה חטאים ועבירות. גניבת עגלות סופר, השחתת רכוש ציבורי ופרטי, שוד קרשים מאתרי בניין, והכל כדי שהמדורה תהיה הכי גבוהה בשכונה (כמובן למשך דקות ספורות בלבד). וכשמגיע הרגע המיוחל כל אותה ערימת קרשים נשרפת חיש קל תוך שהיא גורמת לזיהום אויר כבד וסירחון הנותר עד יום המחר. וסביב לה מקפצים נערי ישראל בניסיונם לתדלק את האש הגדולה (שתמיד שורפת מישהו ומשהו שלא היה בתכנון) איכשהו מתגנבת שתייה חריפה, סיגריות ואמצעי עישון אחרים (וכל זה עוד מבלי שהזכרנו את המריבות החברתיות: מי יצטרף לחבורה ומי לא, ואת הילדים הפגועים שנותרים לבדם בבית).
כולנו חייבים לעצור ולהתבונן באותה תרבות שהתפתחה לנו סביב למדורה, תרבות שאולי מחממת את הגוף אך ממש לא מחממת את הלב. תרבות מכוערת שמידי שנה מעלה בי את השאלה על המדורה - האמנם המנהג הזה שווה לנו? ואני מהרהר בעצב על רבי שמעון בר יוחאי המתהפך מידי שנה בקברו שבמירון.
אז מה עושים?- קודם כל מחליטים לא לשתוק מול התופעות הללו ולוקחים אחריות. מורים ומחנכים ידברו שוב ושוב עם תלמידיהם על הנושא ויחדדו את המותר והאסור. הורים יתגייסו לפקח על בניהם, יבררו מהיכן וכיצד בדיוק הם אוספים את הקרשים וגם יבקרו במדורות במהלך הלילה הארוך (אם כולם יתחלקו במעמסה זה יהיה הרבה יותר קל). תנועות הנוער יעלו את הנושא לדיון ויוקיעו את מדורות "מצווה הבאה בעבירה". העיריות והמועצות המקומיות יפעילו סיירות שירשמו דוחות לילדים ואלו ישלחו לבית הוריהם. בקיצור אם נתקוף את התופעה מכל הכיוונים בהתמדה, יש סיכוי שנצליח לשרש אותה במהלך הזמן.
אולי המהלך יצליח להחזיר מדורה ליושנה (נכון אני מעט סנטימנטלי, אבל אני נזכר בערגה במדורה שהייתה לנו פעם, מדורה צנועה של כמה קרשים, קפה שחור ותפוח אדמה. מדורה שאפשרה לכולנו לשבת סביב לה קרובים זה לזה. "קום-זיץ" - "בא שב" היה שמה, שם שביטא את האחווה הנעימה שהתפתחה שעה שאנו צופים מהופנטים בלשונות האש הקסומות...) אך גם אם יעלה בידינו רק לצמצם מעט את הלהבות שלא ישרפו כל כך הרבה ערכים בדרך - דיינו.
הכותב הינו מנהל בית החינוך אמי"ת מודיעין.