ומה עם הכותל?

עקבתי אחרי ההילולא במירון לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, וכאב לי הלב. התפעלתי מהעוצמה ומהאקסטזה הדתית שרבי שמעון מצליח לעורר, אך לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה מניע את ההמונים לעלות בכזו התלהבות ולשמוח ככה במירון? אבל יותר מכל חשבתי לעצמי - מה עם ירושלים? האם השמחה וההילולא הזו לא צריכה להיות בירושלים? ואם תאמרו: אפשר גם וגם, כנראה שהתשובה היא שלילית. שכן מתי לאחרונה היו קראנו על "חצי מיליון יהודים שעלו לרגל לכותל המערבי"? (שלא לדבר על הר הבית). מתי לאחרונה שמעתם מופתים על עקרות שנושעו בכותל?

שוו בנפשכם לו היה יום בשנה בו היו עולים חצי מיליון איש לירושלים לרגל, איזה רושם זה היה עושה בעולם? איזו עוצמה היינו משדרים לעמים שמסביב בדבר חשיבות מקום הקודש של היהודים? האם מישהו היה מעז לחלום ולומר שהמקום איננו שייך ליהודים?

גם הכותל עושה ניסים (צילום: beggs-cc-by)

בעוד כשבוע וחצי יגיע יומה של ירושלים. כמה מהעם יהיו שותפים לחגיגות? כמה מהמקפידים לעלות למירון ולתרום ח"י רוטל, מקפידים לפחות ביום חגה של ירושלים לעלות למקום המקדש? לתת כסף לבניינה של ירושלים או לכל הפחות לסמוך על ישועותיו של הקב"ה ("כדאי הוא הקב"ה לסמוך עליו.."). אין לי ספק שלו היו שואלים את דעתו של רבי שמעון, הוא היה משיב כי מקום המקדש קודם לקברו...

מהן הסיבות להבדל התהומי בין קברו של הצדיק למקום השכינה? מדוע אנשים נותנים בנדיבות ח"י רוטל משקה, אך צדקה, שעליה נכתב במפורש שתציל ממוות, לא מספקת בעיניהם? אינני סוציולוג וגם לא חוקר מדופלם, אך נדמה כי הרומנטיות שבקבר ותקווה לנס שניתן לתלותו בגורם מוחשי (ר שמעון) היא הגורמת לכך. מי שנותן ח"י רוטל ונושע יכול לומר נושעתי בזכות ר שמעון. יש לו דמות אישית קרובה, דמות שהיא כתובת אנושית. קל לאדם להרגיש שהמושיע שלו הוא בשר ודם, ולא משנה אם זה רופא בבית החולים , דוד המלך בתהילים או רבי שמעון במירון.

אך מה בדבר מי שעולה לרגל ונושע? קשה לאדם לתפוס שעצם העלייה לרגל והתפילה אל מול הכותל, קרוב למקום המקדש, ככה סתם בלי שום טריק נוסף, יש ביכולתה להושיע ולהתקבל.

ביום חגו של רבי שמעון בן יוחאי חשוב לזכור מיהו בורא העולם, ולהיכן היו הולכים ישראל בכדי לבקש תשועה בזמן שבית המקדש היה קיים. שכינה, כך אומרים, מעולם לא זזה מכותל המערבי.