תור ארוך השתרר בכניסה לתחנה. עשרות אנשים חיכו שם, כל אחד ירד מאוטובוס שהגיע מעיר אחרת, וכולם נקבצו באו לתחנה המרכזית. רגליהם עומדות בשערי ירושלים, ועיניהם נשואות לעבר המכשיר הצפצפני שנועד לקבל את פני העולים לעיר הקודש. קול התור נשמע בארצנו, הוא אמר לעצמו בחיוך. עבור האנשים שמלפניו ומאחוריו זה היה עוד ביקור שגרתי בירושלים, לרגל עבודה, פגישה או לימודים, אבל הוא ידע שמדובר ביום שלא יישכח. עוד מעט הוא ייכנס אל העיר, ושם יתחיל סוף סוף במלאכתו. בינתיים, הוא המתין בסבלנות בתור, כמו כולם. כבר אלפיים שנה הוא מחכה, אז מה זה עוד שתי דקות?
מראהו החיצוני היה שונה ממראיהם של שאר העומדים בכניסה לתחנה. לא היה ספק שמשהו בו חריג, מוזר, לא שגרתי. אבל בעיר ששגרת חייה מלאה באנשים בלתי-שגרתיים, אף אחד כבר אינו מרים גבה למראהו של טיפוס תמהוני עם חמור לבן. לא יהיה פשוט לשכנע אותם, הרהר בליבו, רבים כבר ניסו לעשות זאת לפניי. ובכל זאת, לא תהיה להם ברירה. גם אם הם לא יאמינו, הם כבר יראו באורי שיזרח.
לרוע המזל, מבין כל הממתינים בתור, היחיד שהבחין במשהו יוצא-דופן היה דווקא איש הביטחון. העיר מלאה אנשים בעלי חזות מעוררת חשד; נזירים מבטן, נביאים מתלמדים וכהנים גדולים בפוטנציה הם רק חלק מהנוף הירושלמי המגוון. ובכל זאת, הפעם משהו נראה למאבטח קצת שונה מהרגיל.
"עצור", פקד.
"קרה משהו?"
עייפות ניכרה על פניו המיוזעות של המאבטח, ובכל זאת מבטו היה חד ותקיף. "תעודת זהות בקשה," אמר.
הוא חשב על הכל. לדאבון ליבו, היו לו שנים רבות לתכנן כל פרט בתהליך הזה, כולל הנפקת תעודת זהות במשרד הפנים, כאחד האדם.
המאבטח התבונן ארוכות בתעודה. "איך קוראים אתה?" שאל. "משיח בן דוד?"
התלחשויות החלו לעבור מפה לאוזן בכניסה לתחנה.
"כן, אני משיח בן דוד. באתי לגאול את עם ישראל."
ההתלחשויות השקטות החלו להגביר את קולן, ואט אט חדרו גם לתוככי התחנה המרכזית ההומה. עד מהרה, היו עיני כולם נשואות לעבר המשיח. גם עיניו של המאבטח, אלא שמבטו הלך ונעשה רציני וקר יותר ויותר.
"אולי תתן לו לעבור?" נשמע קולה של אישה מבוגרת שעמדה בהמשך התור.
"אבאל'ה, בחייאת תכניס'תו," צעק ערס אחד מאחור. "אתה נורמלי?! זה המשיח!"
המאבטח הניד בראשו לשלילה. "אתה לא עובר", אמר.
המשיח נאנח. היו לו תוכניות אחרות, הוא העדיף שכל הסיפור ייראה אחרת לגמרי, אבל אין ברירה. נראה שאין מנוס מלהתגלות כבר בשלב זה. הוא שלף מאמתחתו שופר גדול במיוחד, ותקע בקול רם.
תוך דקות אחדות, כבר ניצב קהל גדול מאחורי מלך המשיח. אף אחד לא נשאר לשתות קפה בתחנה, לקנות ספר בחנות או לחפש את קו 485, כולם יצאו לקבל את פניו. הבשורה התפשטה החוצה לרחוב יפו, הגיעה במהירות לאזור בנייני האומה, ועד מהרה התאספו אלפי אנשים סביב הגואל. הם לא היו זקוקים להוכחות או לאותות ומופתים, היתה להם תחושה חזקה שהפעם זה אמיתי. האור הגדול זורח. עוד רגע קט ייאמר סוף סוף לצרותינו די. היינו כחולמים.
כל זה לא עשה רושם על המאבטח. "אתה לא נכנס", התעקש.
"למה?"
"אתה משיח, אבל אני פה אין משכורת כבר חודשיים. אין אוכל לילדים, חיים זבל."
שקט השתרר. המשיח לא הבין מה קורה כאן.
"אתה שומע מה אני אמרתי? אם אני אין כסף, אין עבודה, לא משלמים, עובד כל היום כמו חמור, משיח לא נכנס."
למשיח לא היתה כל ברירה. הוא פנה לאחוריו, וחזר כלעומת שבא.