ספר בראשית מתחיל בבריאת העולם - ביצירת השמים והארץ ומתוך תחושה של התרוממות, אך במפתיע הוא מסתיים באקורד שונה - מותם של יעקב ויוסף במצרים. הספר מתחיל בתיאור של עליונים ותחתונים, ברוחב, באין סופיות ובתיאור עולמות רוחניים, והוא מסתיים לכאורה בצמצום, בתיאור גופה חנוטה בתוך ארון במצרים: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו וישם בארון במצרים". האם יש קשר וזיקה בין ראשיתו וסיומו של ספר בראשית?
פרשת ויחי פותחת בפסוק: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה". מדוע התורה מפרידה בין סך השנים של יעקב לבין שנותיו במצרים? מדוע התורה מקדימה למנות את שנות יעקב במצרים לפני שאר שנותיו? האם יש מעמד ייחודי לשנותיו של יעקב במצרים?
רבי צדוק הכהן מלובלין, מסביר כדרכו באופן מקורי ומפתיע "כי לא נשלם יעקב בקדושתו ורק במצרים זכה להשתלם בקדושתו...". למצרים היה תפקיד חשוב ומרכזי בחייו של יעקב, והוא גילה את עצמו בשנותיו במצרים. דווקא מתוך חשכת הגלות וטומאת מצרים התעוררה והתפתחה אישיותו של יעקב. שבע עשרה שנות חייו של יעקב במצרים, נתנו כוח ומשמעות גם לשאר ימי חייו. שבע עשרה שנותיו במצרים, היו עיקר חייו, השנים בהן הוא עיצב את אישיותו. שנים אלו היו התמצית והריכוז של כל ימי חייו, ולכן התורה מפרטת ומבדילה בין שנים אלו לבין כל שנות חייו.
מן הראוי היה שיעקב ישתלם בקדושתו דווקא בארץ ישראל, אבל מתוך פרשנותו של רבי צדוק אנו לומדים שאין כללים בקדושה ובהתפתחות אישית ויעקב השיג את מבוקשו במצרים. חידושו של רבי צדוק הוא הפוך מהמקובל, שכן רק במצרים יעקב הגיע למיצוי התפקיד שבשבילו הוא נברא. הראיה הקלאסית היא שבכדי להגיע לקדושה צריך להתרחק מהטומאה, אבל לפי דבריו של רבי צדוק, יעקב מלמד אותנו כיצד לנצל את המקומות הנמוכים כדי להגיע לקדושה וללא ספק זו לא מלאכה קלה ופשוטה, אבל בהחלט אפשרית.
יעקב תכנן להיות תייר במצרים, אבל הקב"ה שינה את תכניותיו והוא השתקע במצרים. רק כאשר יעקב הופך לתושב במצרים בדרך קבע הוא מסוגל ללמד אותנו כיצד לחשוף את הקדושה מעומק התחתיות של מצרים, מהמקום של השפלות והטומאה. הלכך, זה לא מקרה שיעקב ירד למצרים ועם ישראל נולד ועלה ממצרים, כי זהו מקום הלידה הרוחנית.
גם עם ישראל הלך לאורך ההיסטוריה בדרכו של יעקב אבינו, ולמרות שכתוב במגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית", אין בכך תיאור הנאמן להיסטוריה. העם היהודי קשור לארץ ישראל אבל כפי שיעקב אבינו גדל במצרים, כך העם יהודי גדל והתפתח במדבר העמים.
גם את עם ישראל במסעו לקראת ארץ ישראל, מלווים שני ארונות - ארון הברית וארונו של יוסף: "וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה. והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו: אחד של מת ואחד של שכינה..."(בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד א).
ארון הברית מסמל את הנשגב והמרומם, את אידאל הקדושה ואילו ארונו של יוסף מבטא את הגשמת התיאוריה בחיים. ארונו של יוסף אשר יצא ממצרים, מסמל את עם ישראל שהגיע לתחתיות במצרים. מאשת פוטיפר אשר העמידה את יוסף בניסיון ועד מ"ט שערי טומאה. אבל ההליכה של ארון יוסף לצד ארון הברית היא גם הביטוי לקיומו של ארון העדות במציאות, בחיים. ארון העדות מבטא את התיאוריה מהי קדושה ומהי הגשמת הקדושה בחיים. לשני הארונות ישנה שייכות זה לזה.
בריאת העולם בתחילת ספר בראשית ויציאת מצרים בסוף הספר, מלמדים על כך שהקב"ה ברא את העולם מתוך צורך שאדם יירד לעיתים למצרים ולתהומות כדי לחשוף את הקודש הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית. כך יש ערך ומשמעות גם לגלות מצרים - בבריאת העולם וביצירת עם ישראל.
כאשר יעקב ירד מצרימה, הקב"ה אמר לו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם". יעקב מבין שעליו לקיים את שליחותו גם מחוץ לארץ ישראל ומחוץ לבית המדרש, לגלות את עצמו ולצקת את היסודות של עם ישראל במצרים. העולמות הגבוהים והעולמות הנמוכים משתלבים זה בזה ורק בראיה כוללות של הכל כאחד ניתן להגיע לעבודת ה' אמיתית.
הכותבת היא מנהלת המכון להכשרת מחנכות ע”ש קלאודיה כהן וכן אולפן הגיור לדוברי ספרדית של רשת אור תורה סטון