מקומם של אנשים עם מוגבלות הוא בלב הקהילה ובית הכנסת

בשנת 1942, בגטו קובנא, ניגש יהודי בשם משה בן-אריה אל רבו הרב אפרים אשרי, עם דף נייר שעליו רשומה שאלה הלכתית.

משה היה מן החברים הקבועים בבית הכנסת, שותף מן המניין בתפילה ובקריאת התורה. יום אחד התגנב משה מן הגטו כדי לנסות וללקט תפוחי אדמה עבורו ועבור חבריו, אך הנאצים תפסוהו והפליאו בו את מכותיהם, "ומרוב המכות והמהלומות ניטל ממנו כוח הדיבור וחוש השמיעה". משה הסכין עם גורלו ולא התרעם על בוראו, "כי ירא וחרד הוא האיש ולו דומיה תהלה". רק דבר אחד לא יכול היה לשאת: "אבל מזאת תשוח עליו נפשו, על כי גם אם יזעק וישוע סתם תפלתו, כי לא יוכל לבטא אותה בפה, ואיך יוכל לעלות לתורה ולברך את ה'".

שאלתו של משה, שאותה לא יכול היה לשאול בפה ונאלץ לכתוב על דף נייר, הייתה האם מותר יהיה לצרף אותו לתפילה במניין ולהעלות אותו לתורה, למרות שאין הוא מסוגל לשמוע או לדבר.

שאלות כמו זו שמתאר הרב אשרי בספרו (שו"ת ממעמקים), הנוגעות למקומם של אנשים עם מוגבלויות בבית הכנסת, הנן שאלות שהקהילה היהודית נתקלת בהן מדי יום ביומו: האם יכול עיור לשמש כשליח ציבור? האם אפשר להוריד את ספר התורה מן הבמה אל מקום נמוך יותר בכדי להנגיש אותו לאדם על כסא גלגלים? האם מותר לאדם עם מוגבלות להשתמש בעזרים חשמליים בשבת?

זכינו שהעולם המערבי התקדם באלפי השנים האחרונות, ומתוך תרבות שבה היו מניחים לתינוקות בעלי מומים למות, הגענו למקום שבו החוק הישראלי מחייב "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים" (חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח).

שינוי מבורך זה עשוי לאתגר את עולם ההלכה ואפילו לאיים עליו.

אתגר אחד הוא אתגר טכני: רוב מוחלט של בתי הכנסת (והמקוואות) אינם מונגשים באופן המאפשר לבעלי מוגבלויות לעלות לתורה או לגשת אל ארון הקודש באופן עצמאי. רק בשנים האחרונות החל תהליך איטי של הנגשת מבני דת, ומדובר בהליך מורכב שעלותו לא-קטנה.

אך האתגר המורכב יותר הוא האתגר ההלכתי: ההלכה מטבעה היא מערכת כללים שמוכוונת כלפי האדם הממוצע, ה"רגיל". וכבר כתב הרמב"ם (במורה הנבוכים) "שאין התורה שועה אל החריג, ואין הציווי בהתאם למיעוט". הדרישה "לכופף את הכללים" עבור אדם עם מוגבלות עומדת לכאורה בניגוד לערכים היסודיים ביותר של עולם ההלכה.

מטבע הדברים, כל אחת מן השאלות, וכל אחד מן המקרים, זוקק דיון נפרד. עם זאת, אפשר להצביע על כמה נקודות עקרוניות העולות מתוך המקורות:

א. היהדות הייתה שם קודם.

היחס כלפי אנשים עם מוגבלויות כאל בני אדם שווי-ערך הוא רעיון חדש-יחסית בתרבות המערבית, אך הוא אינו חדש בתורת ישראל. כאשר בעולם העתיק בזו לעיורים והתעללו בחרשים, כבר ציוותה התורה: "לא תקלל חרש, ולפני עיור לא תתן מכשול".

גם נבואות הגאולה של נביאי ישראל כוללות שוב ושוב גם את בעלי המוגבלות: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה, אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם" (ישעיהו לה, ה-ו); "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו" (ירמיהו לא, ז).

אנשים עם מוגבלויות הם אנשים שווי זכויות שאסור לפגוע בכבודם והם מהווים חלק אורגאני מקהל ה' שעתיד להיגאל. כיום זכינו שדברים אלו ברורים לכל אדם בעולם המערבי, אך שורשיהם של רעיונות אלו בקרבנו, בתורת ישראל.

ב. מוגבלויות פיזיות אינן מונעות הישגים רוחניים.

הגמרא מספרת על רב ששת, מגדולי האמוראים ועיור בשתי עיניו, שהלך לקבל את פניו של המלך יחד עם כל העם. כאשר לעג לו אחד מן הנוכחים, ואמר לו שבא לחינם כי בכל מקרה לא יוכל לראות את המלך, השיב לו רב ששת שיחכה ויראה מי משניהם רואה טוב יותר. ואכן, כאשר הגיעה הפמליא המלכותית הצליח דווקא רב ששת, בשל חכמתו, לזהות את רגע כניסת המלך, ואילו האדם שלעג לו לא הצליח להבחין בין המלך לשרים. הגמרא מוסיפה שרב ששת בירך באותו מעמד את הברכה שאותה מברכים כאשר רואים מלך, משום שראייה שכלית שקולה לראייה פיזית.

סיפור זה נועד להמחיש רעיון רחב ועמוק הרבה יותר. כישורים פיזיים אינם תנאי מספיק, וגם לא תנאי הכרחי, להישגים רוחניים או לקרבת אלוקים. אפשר להביא דוגמאות רבות לכך, אך אין לנו גדול ממשה רבנו, המנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל, שהיה "כבד פה וכבד לשון".

ג. מקומם של אנשים עם מוגבלות הוא בלב הקהילה ובית הכנסת.

"עיורים ופסחים באו למקדש", קובעים חז"ל (בילקוט שמעוני), ובכך מורים לנו את הדרך שבה עלינו לצעוד כאשר אנו נתקלים בקושי בשילוב בעלי מוגבלות בבית הכנסת. בית הכנסת, כמו בית המקדש, הוא המקום הטבעי של אנשים עם מוגבלות, בדיוק כמו כל אדם אחר.

הפוסקים לאורך הדורות כולם עשו מאמץ כדי לאפשר לאנשים עם מוגבלות להתגבר על הקשיים ולשמש כקוראים בתורה וכשליחי ציבור. לא תמיד הדבר אפשרי, אך המגמה העקרונית ברורה: לשלב בתפילה את כל בני הקהילה באופן שוויוני.

ד. לפעמים, אפשר גם להקל.

ההלכה היא אמנם מערכת כללים קבועה, אך היחס לחריג מהווה חלק ממנה. דוגמה אחת מני רבות היא נישואי חרשים: חרשים שאינם מסוגלים לא לדבר ולא לשמוע, לא יכולים לבצע את טקס הקידושין ההלכתי. למרות זאת, חכמים תיקנו שחרשים יוכלו להינשא זה לזו ולחיות יחד כזוג.

דוגמה עדכנית יותר היא שימוש בעזרים חשמליים בשבת. זהו נושא מורכב עם צדדים רבים, אך הרוח העולה מדברי גדולי הפוסקים בדור האחרון היא נכונות להקל ולהתיר לבעלי מוגבלויות פעולות שינן מותרות במצבים אחרים.

אם נדע לפעול לאור עקרונות אלו, יהיו יותר סיפורים שייגמרו כפי שנגמר סיפורו של הרב אפרי אשרי בגטו קובנא: "כששמע את פסק דיני אורו עיניו וכתב לי על הנייר: 'רבי, ניחמתני והחייתני, כן ינחמך ויחייך ה''.

לרגל היום הבינלאומי למען זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, ארגון צהר קורא לקהילות בארץ ובעולם להקדיש את השבת הקרובה ללימוד הנושא ולליבון הדרכים שבהן אפשר לקדם ולשפר את נגישות בתי הכנסת. מאמר מפורט הדן בסוגיות אלו, וכן דפי מקורות, עומדים לרשות הציבור באתר האינטרנט של ארגון רבני צהר.

הרב אברהם סתיו הוא חוקר בארגון רבני צהר ומלמד הלכה בישיבת הר עציון.