אחד הזיכרונות הקדומים שלי מסבתא אהובה ז"ל היה ספר התהילים שלה. במשך עשרות שנים, הקפידה סבתא לקרוא כל שבת את כל מאה וחמישים מזמורי דוד בן ישי, מהראשון ועד האחרון. גם בימות החול לא הניחה סבתא את ספר התהילים. בכל יום מימות המעשה השלימה סבתא עשרות פרקי תהילים השייכים לאותו היום.
שנים רבות קינאתי בסבתא. לא הבנתי איך יש לה סבלנות לקרוא ברצף כל כך הרבה פרקים בלי להתעייף ולהשתעמם. לבושתי הרבה, פרקי התהילים נגעו בי רק בשעות צרה ומצוקה. רק כשהנפש הייתה זועקת ממעמקיה, הייתי מצליח להתחבר למילותיו הקדושות של ספר התהילים.
לפני חודשיים פגשתי את ספר התהילים החדש שהוציא הרב בני גזונדהייט, ואז הבנתי. ספר התהילים של הרב בני (מהדורת 'שלם', הוצאת קורן), פתח בפני עולם חדש ומפעים. הספר עזר לי להבין איך אפשר לשבת שעות ארוכות על הכסא ולמלמל בתמימות את מזמורי נעים זמירות ישראל.
מה קסמו של ספר התהילים של הרב בני? חלק מהקסם טמון בהסבר קצר המלווה כל מזמור ומסביר את תוכן המזמור ומטרתו, חלק אחר מהקסם טמון בהסברים המבניים והשיטתיים המופיעים בהקדמה של הספר, ויוצרים מארג שלם מובן ומסודר. אבל אין ספק שעיקר הקסם והחידוש נעוץ דווקא במהלך גרפי, טכני ופשוט. 'שורות קצוצות'.
* * *
אחד המאפיינים הבולטים של שירה הוא 'שורות קצוצות'. שורות קצוצות הן שורות קצרות המכילות מספר קטן מאוד של מילים. לרוב, מכילה כל שורה שלוש-ארבע מילים בלבד. השורה הקצוצה אינה משפט שלם. לא אחת מכילה השורה רק רבע או שליש משפט.
החשיבות של השורות הקצוצות נובע מהצורה שבה המוח שלנו מעבד את החומר שאנו קוראים. המוח לא מעבד כל מילה שאנחנו קוראים בפני עצמה (תחשבו על המשפט שקראתם עכשיו. כשקראתם, לא חשבתם על כל מילה לחוד, רק כשהגעתם לסוף המשפט חיברתם את המילים לרצף אחד). המוח מחכה שנשים נקודה בסוף משפט, ורק אז מתחיל לעבד את רצף המילים לכדי משמעות (זאת אחת הסיבות לקושי הגדול לקרוא את פסקאותיו של הרא"יה קוק, שבנה משפטים ארוכים מאוד מאוד).
כשאנו רוצים שהמילים יגעו בנפש ולא רק בשכל, אנחנו צריכים לעצור אחרי מספר מילים מצומצם ולחוות אותם. אם נחכה לסוף המשפט הארוך, לא נצליח לחוות את המילים. כשאנו עוצרים אחרי כל שלוש-ארבע מילים ניתן לחוות את התכנים שעומדים מאחורי המילים ולהתחבר אליהם. כשאנו עוצרים ומעבדים לחוד כל חלק קטן מהמשפט, החלקים יכולים לגעת בנבכי הנפש שלנו.
העיקרון של 'שורות קצוצות' נמצא כבר בספר התורה שלנו. בניגוד לצורה הרגילה והרציפה של כתיבת התורה, שירת 'האזינו' כתובה בשורות קצוצות. בספר 'הלכות ס"ת' מצוטטת ברייתא ממסכת סופרים. 'שירה שכתבה כמין ספר וספר שכתבו כמין שירה - לא יקרא בו'. כדי לקרוא כראוי את שירת האזינו יש לכתוב אותה ב'שורות קצוצות'. שירת 'האזינו' שנכתבה ברצף ובלי הפסקות, לא תצליח לפרוט על נימי הנפש שלנו.
* * *
שימו לב להבדל:
'עשאה כמין ספר': תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים...
'עשאה כמין שירה':
תורת ה' תמימה,
משיבת נפש.
עדות ה' נאמנה,
מחכימת פתי.
פקודי ה' ישרים,
משמחי לב.
מצות ה' ברה,
מאירת עיניים.
* * *
מאז שפגשתי את התהילים של הרב בני, הפסיק ספר התהילים להיות עבורי ספר הזעקות, והפך לספר שירים. התחלתי לקרוא 'תהילים' כאוסף שירים קסום הנוגע בנפש. ה'תהילים' הפסיקו להיות עבורי רק פסוקים של צעקה וזעקה.
ואז גיליתי תגלית חשובה. כשפסוקי התהילים הם פסוקי זעקה והתעוררות אפשר לקרוא אותם לזמן מוגבל, אחרי זמן מה נגמר האוויר. כמה זמן כבר אפשר לצעוק? אבל כשספר התהילים הוא ספר שירה, אפשר לקרוא בו בלי להפסיק. המילים נוחתות אחת אחרי השנייה בתוך הלב ומעלות את הנשמה מעלה מעלה. חיבור עדין ומיוחד נוצר בין הנשמה הטהורה לבין יוצרה.
האם זה היה הסוד של סבתא? האם כשסבתא ישבה על הכסא בסלון שעות ארוכות היא קראה תהילים כספר שירה (גם בלי העזרה של השורות הקצוצות)? איני יודע, כבר מאוחר לשאול.
המאמר יתפרסם בעלון השבת 'שבת בשבתו'.