רגילים לומר שמחלוקת היא מצב זמני, אי הסכמה רגעית שחייבת להיפתר, סכסוך שאסור שיעמוד לאורך זמן. לעומת זאת, המשנה באבות [ה יז] מתארת מצב אידילי, מחלוקת שהיא לשם שמים ושהיא עתידה להמשיך ולהתקיים לאורך ימים ושנים. מהי מחלוקת כזו ובמה קנתה את הזכות להתקיים ולא להתבטל בהסכם שלום בר קיימא?
המשנה, החשה בתמיהתנו מביאה דוגמה למחלוקת זו והיא - מחלוקת הלל ושמאי. דומה שדוגמה זו מוסיפה לתמיהה מאשר מקילה עליה. הלא מחלוקת הלל ושמאי אינה עתידה להתקיים, היא כבר הוכרעה בפסק הלכה והסתיימה בבת קול היוצאת ומכרזת "והלכה כבית הלל" [עירובין יג ב]. אם כן, נשוב ונשאל - מהי מחלוקת לשם שמיים ואיך זכתה בזכות קיום עתידית?.
דומה, שאם נשנה את הנחות היסוד שלנו - שאלתנו תתורץ מאליה. מחלוקת מתייחסת להשלכות מעשיות: לפסק הלכה, להנהגה לאומית, לעשייה ציבורית וגם להתנהלות פרטית. המחלוקת מבקשת להביא שתי דעות שכל אחת קובעת מה צריך לעשות ובאיזה דרך ניתן להשיג את הטובה המיוחלת. בהיבט הזה - אין קיום למחלוקת, מוכרחים לנקוט בצעד מסוים, להכריע כדעה אחת ולפעול באופן ספציפי שבו דוגל אחד מבעלי המחלוקת. לחילופין, אפשר להשיג הסכם שלום, ויתור של אחד הצדדים או פשרה שבה מתגבש פתרון שלישי המשלב בין שתי הדעות או מציע דרך יצירתית השונה משניהם. בהיבט זה - אין מחלוקת העתידה להתקיים.
אבל יש למחלוקת עוד היבט, המחלוקת מייצגת השקפות עולם, היא טומנת בחובה ראייה של המציאות ותפישה של עולם ערכים. ההכרעה המעשית היא רק ביטוי קטן של עולם אידיאלים או צורת חשיבה שבעל המחלוקת מביא איתו אל שולחן הדיונים ובית המדרש. כאן, גם ההכרעה המעשית לא יכולה לבטל את הרקע או את התפישה שכל אחד מצדדי המחלוקת דוגל או מאמין בהם בכל ליבו. נכון, כבר נפסק ש"הלכה כבית הלל" אבל לפני ואחרי ההכרעה המעשית, תוך כדי דיבור אמרה הבת קול "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן" [עירובין יג ב]. שתי התפישות - זו שנפסקה להלכה וזו שנדחתה ממנה - "ניתנו מרועה אחד" [סופרים טז י] ולכן לשתיהן זכות קיום ואמת פנימית. לא תמיד, האמת הזו תיושם בפועל או תתממש במעשה האדם, אבל אין זה אומר שהיא מתבטלת או מתנדפת מהעולם.
אם תופשים את המחלוקת באופן הזה, מעניקים לבעל המחלוקת ולדעתו את הכבוד המגיע להם. גם אם אנו חושבים שהוא חוטא לאמת הפנימית, שמעשהו הוא איסור תורה חמור או שהחלטתו היא הרת אסון - אין זה קשור לזכות הקיום של הדעה החולקת. ברגע שהוא מביע אותה לשם שמיים ולא לכבודו העצמי או לאינטרס אישי, יש להעניק לה לגיטימציה וכבוד מאפשר. כך עשו הלל ושמאי, שלא נמנעו לישא נשים מהאסכולה השנייה, שהעניקו כבוד וקדימות לבני מחלוקתם. כי כשמבינים שהשיטה החולקת אינה תלושה מן האוויר אלא נשענת על יסודות משלה - אין כאן הרס השני אלא קיום ושאיפה משותפת לשם שמים. ממש כמו השמיים שנולדו מן המחלוקת של מימי העולם בין העליונים לתחתונים כשמאז ועד היום כל צד במחלוקת מעניק כבוד לטיפות המים בעברו השני של העולם.
כשחיים מתוך תחושה כזו לא מתפלאים כאשר מגלים את דברי המקובלים שלעתיד לבוא ובעולם האמת ההלכה שנוהגת היא דווקא זו של בית שמאי [אריז"'ל, פרי צדיק חנוכה]. כי כשאתה מעניק כבוד לבעל מחלוקתך, אתה למעשה מבין שיש מקרים ומציאויות שבהן דווקא הוא זה שיכריע.
הכותב הוא רואה חשבון, רב קהילת 'אברהם יגל', גבעת שמואל, עמית מיזם "עמק השווה"