גיבורים של מרחשוון

בית הקברות כפר נחמן רעננה, אנו עומדים קהל גדול ומגוון, שבא להיפרד מאורי. איש יקר, אב מסור למשפחתו, איש ציבור רב פעלים ומעשים, אדם שכולו חסד ונתינה לזולת, חבר אמת. עומדים ומאזינים להספדים והמילים לא מצליחות להגזים או לזייף, כדרכם של הספדים, להפך, דומה כי דלות הם מלהקיף את דמותו הקורנת והחיונית של אורי, שעכשיו מוטל לפנינו חסר רוח חיים. גם אני עומד שם בעיניים דומעות ומחשבותי נודדות לאנשים מהזן הזה של אורי, לגיבורים של שגרת היום יום, גיבורי מעשה נטול זוהר ופוזה. ומחשבותי נודדות אל זמנים אחרים, שכמעט נדחקו מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, אל תקופה שלא זכתה לשום ציון משמעותי "יום קטנות" כינה אותה זכריה. ומאז ועד היום נותרה ונותרו גיבוריה, בירכתי האתוס הלאומי, אפרוריים ודהויים. גיבורים של מרחשוון.

(צילום: מתניה אופיר)

כורש כבר הכריז את הצהרתו הידועה שנתנה רשות ואף עודדה את עם ישראל לחזור לארצו ולשוב ולבנות בו את בית המקדש. אך העם ברובו נותר מאחור. חלקם בגלל אהבת סיר הבשר, הם כבר פתחו עסקים משגשגים, כבר בנו להם בתים, ייסדו קהילות קודש, נח שם בגולה, למה ללכת אל ארץ חרבה רוויית צרים ויצרים (צרי יהודה השונים, ויצרי בנות הארץ הנכריות שכה רבים נלכדו ברשתן). היו שסברו 'נתברג בשלטון, נהפוך לשרים ויועצים לקיר"ה או למלך פרס, כך נוכל להשפיע טוב על היהודים לשפר מצבם ולהעלות מעמדם (ואם מדי פעם יצוץ לו המן כלשהו, כמה ימים של צום ותפילה, שתדלנות ותחבולה יסדרו את העניינים) והם אכן הצליחו להשתלב במנגנון השלטון ולא נענו לקריאה (ודווקא הם נהנו מיחסי ציבור מצויינים עם ההיסטוריה שלנו, בקביעת מועד ומגילה, הלכה ומנהג..). אחרים דווקא היו חולמים גדולים, הם חלמו על שיבה ממש כמו יציאת מצרים, שיבה של ניסים גדולים ומופתים, שיבה של עמוד ענן ועמוד אש, של מן ומים מסלע. והמציאות - חלקית כל כך, מלאת פגמים ופרצות, מציאות של ארץ קשה, עיר חרבה, דלות ועזובה. הם העדיפו לשבת ולהמתין עד שיבוא המשיח, הם ימשיכו לרקום חלומות נפלאים על גואל שמימי שיגאלם ורוממות א-ל בגרונם, על מקדש אש שירד משמים - ואם לא הכל אז מוטב לא כלום! נמתין על צרורותינו עד קץ הימים, וגם הם לא עלו.

והיו שם גיבורים אחרים שנטלו על שכמם את המשימה גדולה לדחוף את עמם המתמהמה. היו אלו זרובבל בן שאלתיאל ויהושע הכהן הגדול, היו אלו עזרא הסופר ונחמיה שר המשקים הם בחרו להיענות לקריאה לשוב ולבנות את ירושלים הגם שהדרך קשה ומרובת מכשולים. הם הבינו שה' מפעם לפעם פותח דלת בהיסטוריה, אך עלינו מוטלת החובה להיכנס בה ולעשות מעשה. גבורת היהודי אינה בהתבוססות בהווה הנמוך גם לא השתקעות בחזונות פנטסטיים אלא היכולת להלך על גבי קרקע המציאות. לא להיכנע לחולשותיה לרצות לתקן ולבנות אך גם לא לשגות באשליות, עולם בני אנוש אינו שלם והרוצה הכל ורק הכל סופו בלא כלום. הם ידעו להקים מזבח גם שעוד לא היה בית, הם שידעו לשמוח על בית גם אם היה עלוב לנוכח זיכרונות מקדש העבר. הם בסבלנות אין קץ סגרו עוד פרצה בחומות העיר, שיפצו עוד חורבה מחורבות ירושלים. הם קרבו את ישראל לאביהם שבשמים לאט לאט, בתקנות ואמנות בעצרות ובהוראה ברבים, הגם ששבעו מעמם מפחי נפש ואכזבות לא מעטות. הם שענו לנביא זכריה "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?" (ד,י) לא אנחנו! הם הגבורים האפורים שלי העולים במחשבתי אך עיני מחזירות אותי למציאות.

מסע הלוויה מתקדם חרישית אל הבור שנפער באדמה ואני יודע אורי ז"ל היה ממשיכם של אותם גיבורים, של אותם אנשי מעשה נטולי זוהר המתרחקים מאור הזרקורים. אנשים העושים כל חייהם בבנייה ותרומה לכלל בשותפות במעשה, בעצה ובממון. בוני העם בארצו, עוד ישיבה, עוד בית בירושלים עוד מפעל של חסד. באופן אישי התוודעתי לדרכו כשנענה לפנייתי להיות יו"ר ועד ההורים לביה"ס אמי"ת מדעי בכפר בתיה. תמיד העניק כתף תומכת נתן גיבוי ללא סייג נחלץ לכל בקשה או תרומה, במעשים ללא דיבורים רבים. ועכשיו שוקעת שמש כ' במרחשוון האדמה הלחה סוגרת על פתח הקבר. ועכשיו אנו צריכים להתגבר על הכאב, להתכופף, להרים על שכמינו הדל את המשא הגדול, להמשיך בדרך העולה של גיבורי שיבת ציון, גיבורים של מרחשוון.

הכותב הינו מנהל בית הספר למדע ולטכנולוגיה אמי"ת מודיעין.