פסיקת היועץ המשפטי בעניין אימוץ ילד על ידי זוג חד מיני עורר, כצפוי, התרגשות של תרעומת במחוזות המסורתיים במדינה. עוד אבן התפוררה מאבני היסוד של העם המושתת על "למשפחותיו לבית אבותיו". קל מדי לקונן על פסיקה זו מצד השבר של המשפחה. יותר קשה להתמודד עם התמונה הכוללת של השאלות העולות לדיון באולמות משפט, בחדרי משפחה ולעיתים בחדרי חדרים. השאלות הקשורות לתחום המשפחה המסורתית והתפרקותה לתבניות חדשות הן מאד מגוונות.
בדרך כלל נוטים במחנה הדתי לסגור את השאלות הללו ב"בוידם" - ארון הנמצא בזווית הבית שלשם דוחפים כל דבר שלא יודעים מה לעשות איתו. שם הוא שוכן, סגור באפלה, ואיש אינו יודע ואיש אינו שומע. אך כידוע דרכם של ארונות מסוג זה להגיע לסף מלאות עד שמתפקעים. או אז נפתחות הדלתות בקול רעש גדול וכל תכולת הארון נופלת על הראש בערבוביה גדולה ומכאיבה. יש לי חשש שסוגיות מתחום המשפחה מתקרבות למצב הזה. אזכיר רק שתים מהסוגיות כדי לפתוח את הארון בזהירות, לפני שהוא יפתח עלינו באלימות. עוד לפני הצגת שתי הסוגיות אקדים ואומר שאין קשר ביניהם. האחת עוסקת במצוקה אישית והשנייה בנטייה מינית. הצד השווה שביניהם הוא ערעור על מוסד ה"משפחה" המסורתית.
אמהות חד הוריות
נשים רווקות שהגיעו לגיל הדמדומים. הן ניסו שנים רבות למצוא את בן זוגן ומסיבות שונות לא עלה בידם. את המתנה של זוגיות הן עוד לא מימשו אך בינתיים הן עומדות להחמיץ חלק נוסף (ולפעמים מרכזי) בהוויתם. את חלק ה"חווה" שבאשה, החלק המביא חיים לעולם ומשתתף עם הקב"ה בבריאת האדם. כל ישותם מבקשת לחוות את חלק "חווה", להרות וללדת. הן מבקשות לעשות זאת באופן המותר על פי ההלכה, על ידי תרומת זרע של גוי. האם ההורים, החברים, הקהילות בבתי הכנסת ומעל לכולם - קברניטי התורה מלווים אותן בתהליך זה או דוחים אותם מתוך התחושה שהיתר שכזה יחריב את מבנה המשפחה הזוגי הרגיל?
אמהות חד - מיניות
נושא היחס לאמהות חד - מיניות (שבו עסק היועץ המשפטי) הוא תת סעיף בשאלת היחס הכולל של החברה המסורתית לאנשים בעלי נטיות חד מיניות (גברים ונשים). הוראת התורה הקובעת "תועבה" ביחס למשכב זכר אינה מכסה על הצורך להכיר בהיקף הרחב של בנים ובנות המוצאים את עצמם לאחר שנים ארוכות של ניסיונות לברור זהות ול"יישור קו", בהשלמה (לפעמים מתוך יאוש ולפעמים מתוך תקווה) עם זהותם המינית השונה. הם נמצאים בכל מקום: בישיבות ובמדרשות, בצבא ובאוניברסיטה, במקומות העבודה ובבתי הכנסת. הם השכנים מימין ומשמאל, הם הבנים או הנכדים. הם לא "אחר". הם אנחנו. משפחות רבות מצאו עצמם מתמודדים עם שאלות מגוונות ביחס לבן או הבת ש"יצאו מהארון". ההכחשה אינה משנה את התמונה. גם האמירה שבמאמץ ובנחישות ניתן להתגבר על הנטייה הזו אינה מוכיחה את עצמה. ידוע לכולם שסוגייה זו נמצאת בתחום דיני הנפשות ואי אפשר לזלזל בעוצמתה. ושוב חוזרת השאלה - האם ההורים, האחים, החברים, הקהילות ומעל כולם - קברניטי התורה מלווים את האנשים האלה בסלילת דרכם בעולם או שדוחפים אותם למעמקי הארון לבל יכתימו את שאר החברה?
הטיפול בשאלות מסוג זה נמצא על קו התפר שבין "שיח זכויות" לבין "שיח חובות". הרחוב הליברלי דורש להעמיד במרכז הקיום החברתי שלנו את זכות האדם למימוש אישיותו באופן מלא, ובתנאי שלא יפגע בזולתו. הרחוב המסורתי דורש מהאדם ומהחברה לענות לשאלת היסוד "מה חובתי ואעשנה". המושג זכות לא קיים בשיח הדתי. ממילא שאלת האמהות לאשה רווקה נשאלת באופן שונה ברחוב המסורתי וברחוב הליברלי. ברחוב הדתי שואלים האם נכון לגדל ילד ללא אב. כמובן יש מצבים של "בדיעבד" בו האב נפטר לפני הולדת הילד. אך לכתחילה מבקשת התורה לעצב דגם שבו "דבק באשתו והיו לבשר אחד" הוא התשתית למסגרת המשפחתית.
טובת הילד שגדל בבית ובו אב ואם היא אקסיומה חברתית מסורתית ואינה פתוחה לדיון, לא תרבותי ולא מוסרי. רצון האם לממש את "חווה" שבה קשור לשפת ה"זכויות" ולא לשפת ה"חובות". שאלת השאלות היא האם החברה המסורתית מסוגלת/ מעוניינת להרחיב את השפה שלה ולהכיל גם שיח זכויות ולא רק שיח חובות. כך הדבר גם ביחס למעמדם של אנשים בעלי נטיות חד מיניות, כולל שאלת אימוץ ילדים במשפחות כאלה. בשיח הזכויות המבנה הזה הוא נורמטיבי ומקובל. קשה לראות איזה עניין יש לחברה המסורתית להיפתח לשיח שכזה המערער את יסודות המשפחה הרגילה.
באופן אישי אני מעדיף לדון בכל מקרה לגופו. אין שום סיפור הדומה למשנהו. המצוקות גדולות והצורך לסייע בניווט החברה למחוזות של שקט ובטחון הולך וגדל. אי אפשר לנקוט במדיניות של "והתעלמת". זה לא מוביל אלא לנסיגה ואכזבה מן התורה. גם אם החברה המסורתית דוחה את הרעיונות של "שיח הזכויות" ומבקשת לשמור בקנאות קודש על מבנה המשפחה המסורתי, עדיין חלה חובת ההקשבה למצוקתם של כל האנשים עימם אנו חיים.
אותם אנשים, ובתוכם רבים מסורתיים בגוונים שונים, זקוקים לבני משפחתם ולחבריהם בכל צמתי החיים. הדרתם והחבאתם לא משרתת לא אותם ולא את סביבתם. לא תמיד יש תשובה לכל מצוקה אך לפחות נכיר בחובת ההקשבה.