ביקורתית כלפי עצמי: איך יוצרים ביטחון עצמי?

עדי יקרה !


תודה על הפירגון. זה מחזק ונותן כוח.

השאלה שלך כ"כ יפה וחשובה! אני ממש שמחה שכבר בגיל שלך הבנת שביקורתיות זה דבר לא טוב. לי לקח הרבה שנים להבין את זה ואני חושבת שהכרה בבעיה זה מעבר לחצי הפיתרון.
בעיני, הנושא של אמון עצמי וחוסר שיפוטיות זה אחד הנושאים הכי חשובים בבניין הנפשי, אם לא החשוב ביניהם. האמון העצמי של אדם כלפי עצמו יכול לבנות עולמות שלמים של טוב ואמת. יש הרבה דברים לומר ואשמח לתת כמה כיווני מחשבה.


[מאיפה זה בכלל מגיע?]
זו שאלה שהתשובה עליה יכולה לפתור כבר חלק מהבעיה. בעצם, למה אנחנו חווים כ"כ חזק את המקום הביקורתי כלפי עצמנו? וכמו שהגדרת בעצמך, הגדרה מדוייקת "השאיפה לשלמות".
למעשה, בתוכנו נשמה אלוקית. חלק ממעל ממש. המקום הזה בנו שחצוב מכיסא הכבוד- זוכר שלמות. מקום אינסופי, נקי, בלי זיופים.


ה´בעיה´ היא שנכנסנו לתוך גוף. ובתוך הגוף הזה הנשמה אף פעם לא יכולה לבוא לידי ביטוי באופן מלא. יש לנו יצרים ומידות ומגבלות טכניות שלא מאפשרות לנו להגיע אל המושלם.
כך שאם למשל אני עובדת על מידת הענווה או הקנאה, כמה שאני אשתדל ואתאמץ – מבחינת הנשמה זה אף פעם לא יהיה מושלם.


המקום הזה בא לקדם אותנו עוד ועוד, שלא נדרך במקום . שנהיה אנשים הולכים וצועדים מטוב לטוב יותר. הבעיה נוצרת כשהאיזון בין הקבלה עצמית לבין הרצון להתקדם קצת מיטשטשים ואז אני מרבה להתבונן במה שאין לי.


[מה זה בעצם בן אדם?]
כשאני מבינה שמה ש´תוקע´ כביכול את הנשמה מלהופיע בצורה שלמה, מלהיות מדוייקת וטובה וכו´- זה בעצם הגוף (עם כל מה שהוא מביא איתו), אני מבינה שזה מה שנקרא בעצם אנושיות.
זאת אומרת- אני לא מצפה מעצמי להיות אלוקית, מדוייקת ב100%.
כי אני לא. אני בן אדם. וכבן אדם, אני עושה השתדלות מקסימלית, אבל אני לא פרפקציוניסטית. אני מבינה ששלמות זה דבר שלא נמצא אף פעם בידיים שלי. אני יכולה להתאמץ, להשתדל, לרצות, להתפלל- אבל אין לי שליטה גמורה על המציאות.


ואני אתן דוגמאות:
למשל מישהי עובדת הרבה על מידת הכעס שלה, ואז היא פתאום אחרי הרבה זמן של לימוד והשתדלות- מתפרצת בכעס על אמא שלה. שזה גם חוסר כיבוד הורים וכו´.. והיצר הרע של הביקורתיות יכול להיות פה עצמתי מאד. ופה צריך משפט פשוט: התאמצתי. השתדלתי. למה נפלתי? כי אני בן אדם. אני אקום, אתאמץ ואנסה שוב פעם.
וגם לזכור שהקב"ה לא דורש מאיתנו תוצאות. הקב"ה רוצה מאיתנו "והלכת בדרכיו", שנלך בדרך, שננסה וניפול ונקום. כל נפילה שלנו רק מזכירה שלנו שאנחנו בוחרים בדרך של עבודה והשתדלות.


כל מה שכתבתי עד פה לקוח משיעור קצרצר בערוץ מאיר שנקרא "סינדרום הצדיק" של מיכל וולשטיין. ממליצה לך לראות אותו ולחזור עליו כמה פעמים.


אמון מצמיח
אפשר לשאול "אז איך אני אתקדם?" כי כביכול אם לא נהיה ביקורתיים ונצליף בעצמנו על כל חוסר הצלחה, לא נתקדם.
ובאמת זה לא עובד ככה. תחשבי למשל על ילד שגדל בבית שבו מבקרים אותו על כל חוסר הצלחה, הוא לא יצליח להתקדם. ברמה פסיכולוגית פשוטה, הביקורת יוצרת אצלנו תדמית ש´מגשימה את עצמה´. אני מספרת לעצמי כמה איני טובה ויוצרת לעצמי בראש תדמית עצמית לא נכונה.
מה שמצמיח באמת אנשים זו אך ורק נקודה של אמון בטוב שבי.
לזכור שככל שהקולות הטובים כלפי עצמי יותר ישמעו בנפש, כך אני יותר אתקדם .
רבי נחמן כותב שאמונה זו הקרקע שעליה כל דבר יכול לצמוח. ובהקשר שלך- אמון בעצמך.

אני חושבת שכדאי מאד בהקשר הזה לעבור לחלק המעשי-
1. לכתוב כל יום על עצמך כמה דברים טובים שעשית.
2. כל פעם שעוברת לך בראש מחשבה ´ביקורתית´, תעצרי, ותעני לה- לא נכון. אל תנהלי דיון מעמיק מידי עם המחשבות האלה אבל תתני את הדעת לזה שהן קיימות. כשמתחילים להתבונן בהן ולספור אותן הן לאט לאט נעלמות להן.
3. תשתדלי לדבר על עצמך רק דברים טובים. שהדיבור שלך לא יכיל דברים שליליים על עצמך. גם לא דברים פשוטים כביכול כמו ´איזה סתומה יצאתי´ וכן הלאה.
4. לתת מקום לשאיפה לשלמות, לתכנן לעצמך במעין פנקס מידה שאת רוצה לעבוד עליה וכו´- לכתוב איך היית רוצה לעבוד בדיוק, במה היית רוצה להשתפר. כמובן עם הרבה נחת ושמחה אבל שגם השאיפה הזו לגדול תבוא לידי ביטוי.

ממליצה לך בחום על הספר ´בצל ידיך´ של הרב מאיר בזק שמאיר הרבה של הנקודות האלה.
ישר כוח על הרצון לגדול ולהתקדם. מקווה שהנקודות עזרו ולא במעט.
מוזמנת להמשיך לשאול באתר או במייל שלי- shiryozev@gmail.com

בהצלחה רבה ! שיר