שאל את הרב

עקרונות על חשבון חברות?!

חדשות כיפה חברים מקשיבים 07/09/14 07:43 יב באלול התשעד

שאלה

שלום וברכה!

אני רוצה לספר מקרה שקרה לי ולקבל אחר כך עצה,

בשבת המדריכה שלנו עשתה לנו פעולה (כרגיל) ואז היה משחק כיסאות. הקטע שהיינו בחוץ והבנים של הסניף בנים ישבו בקצה השני של הדשא. אנחנו סניף נפרד וזה מאוד הפריע לי שנעשה לידם, איפה העקרונות שאנחנו תמיד מדברים עליהם?!

המדריכה כמעט התחילה את משחק וניגשתי אליה, היא אמרה לי שאני באמת צודקת והיא לא חשבה על זה. היא באה לחברות שלי ואמרה להם "***העלתה שזה לא כל כך שייך שניהיה פה".

ישר מטר של צרחות: "איך חשבת על זה בכלל?!" "זה בסדר", "מה הקשר?!", ואני עונה בשלווה ובחוזק כי אני יודעת שזה ניסיון שלי ובסופו של דבר זה לטובתן. עוד בת מצטרפת אלי ואומרת שזה באמת לא בסדר ...

בסופו של דבר זה לא עזר המדריכה בעצמה עלתה על כיסא והן שיחקו ירדתי מהכיסא והבטתי בהן מהצד. היה כואב לי, כאב לי שלא הצלחתי. אבל כל הזמן היה לי בראש שזה לא שאני לא בסדר זה הן. אני, המטרה שלי הייתה לעשות טוב! זה קצת הציק לי שהמדריכה הפילה את כל האשמה עלי ולא הראתה דוגמא אישית, הסכמה, אלא המשיכה כאילו כלום. חזרתי הביתה במצב כל כך נורא (בד"כ אני חוזרת עם אש בעינים מטורפות!).

יש לציין שזאת הפעם השנייה שמשו בסגנון קורה בפעם הראשונה - פשוט החלטנו שכול אחת תעשה איך שהיא נוהגת והלך ב"ה בסדר. אבל אני מרגישה כאילו נהפכתי להיות המורה שלהן ולא מתחשק לי! וגם- אני בגיל שלהן אבל יש לי עקרונות. מה אני יעשה שה' ברא לי את הערנות הזאת לראות כול דבר?! ואני חס וחלילה לא אומרת את זה מגאווה. מה עושים פעם הבאה? אם יקרה מצב כזה? לנסות בכלל? זה שווה את זה? אני שבורה!

תשובה

שלום לך שואלת יקרה,
ניכר שאת בוגרת מאוד. הצורה שבה את מנתחת את האירועים ומתייחסת אליהם, והאופן שבו את מביעה את הקושי והכאב שבך – מרשימים ומעידים על כוחות גדולים שמצויים בך.


איך יודעים שמשהו הוא ערך עבורנו? כמעט כל דבר אפשר להעריך ולשער עד כמה הוא חשוב עבורנו. ועבור הדברים שהחשיבות שלהם אינה כספית – אפשר לזהות את מידת החשיבות שלהם באמצעות השאלה – כמה הייתי מוכנה להקריב בעבורם. הנכונות שלך לבחור בעקרונות שלך, למרות שאת מסכנת למשל את מעמדך החברתי, הפגישה אותך עם הצד הכואב של הערכים – הצד של הקרבן שאנו מקריבים בעבורם. ולרוב הקורבן הזה הוא אנחנו (כי להקריב רק אחרים זו לא חכמה – זה חוסר מוסריות).
מהאופן שבו תיארת את הדברים, נשמע ש´הפילו´ עליך את הסיטואציה שבה החברות (לא כולן, אבל לא מעט) פנו כנגדך (ולא סיפרת האם זה השפיע על היחס שלהן כלפייך גם לאחר מכן), כי את בהחלט ניסית לפתור את המצב בשקט – באמצעות פנייה למדריכה. לכן, למרות שלא רצית להתריס או לצאת ´הדוסה´ שתוקעת כל מיני דברים – את מרגישה שנקלעת למקום הזה.


נקודה נוספת שאת ערה אליה היא הגאווה, שאמנם לא מניעה אותך, אבל אולי הרגשת שהחברות שלך מפרשות אותך כמחנכת אותן, ולכן גם כמי שעומדת מעליהן. באופן כללי, אנשים שמדברים בשם ´עקרונות´ גבוהים, עשויים להישמע כמתנשאים. פתרון אחד לכך הוא לדבר מהמקום האישי, להביע את הקושי הפרטי שלך בנוגע למצב שבו את נמצאת; ממש כמו שכתבת כאן – מהמקום הכי אישי ונוגע, כך גם אפשר להתנסח בפני אחרים. למדריכה מותר לדבר בשם העקרונות של הסניף וזה תפקידה, ולמרות שלא רצית להגיע לשם – היא הציבה אותך כמי שמדברת בשם עקרונות.
עד כאן כתבתי, כי אני מרגיש שאת נמצאת במקום נפשי מאוד טוב ובוגר, ועכשיו נפנה לשאלה שלך – איך מתמודדים עם מציאות שכזו.


[לחיות בעולם הזה]

האדם הוא ישות חברתית באופייה, ולכן מרבית בני האדם זורמים עם הזרם המרכזי, המיינסטרים בלעז. אבל יש אנשים המסוגלים לעמוד בלחצים ולדבוק באמונות וברצונות שלהם. ונראה שאת שייכת לסוג המיוחד הזה. אלה אנשים שמצד אחד יש ביכולתם להניע דברים ולשנות, אך מצד שני ההתנגדות לנורמה מעוררת התנגדות מצד הנורמליים. תמיד. אבל ככה נוצרת כל תנועה חברתית – היא מתחילה מהשוליים ומנסה להפוך למרכז.
אבל במקרה שלך, את בכלל לא ניסית לחדש משהו, אלא לייצג דווקא את המרכז, כלומר את החוקים של הסניף שלך. וזה נכון. אני רק ניסיתי לתאר את הטיפוס שמסוגל לעמוד כנגד הזרם, וחושב שהוא הולם אותך (ואני חושב שלצד האתגרים, זהו דבר נפלא).
מבחינה מעשית, הנכונות לפעול בעקבות אמונות ולא בגלל לחצים חברתיים גורמת לפעמים להתנגשות בין עולם האמונות לעולם המעשי. וכמובן שהשאיפה היא להכפיף את המעשים אל האמונות.


העצה הראשונה שלי אלייך היא לא להילחם מלחמות שאינן שלך. כלומר, במקרה שתיארת, האחריות על מה שהתרחש הייתה של המדריכה, ואת כחניכה אינך לא חייבת לחשוב האם מעשה מסוים תואם את הגדרת הסניף. מה שכן, את חניכה והרגשות שלך חשובים. ולכן לדעתי נכון יותר לומר כי קשה לך עם העובדה שמשחקים ליד הבנים. כך תוכלי שלא ליפול אל מקום הנתפס לעתים כמתנשא ומעורר תגובות כגון ´אה, אז היא חושבת שאנחנו לא דוסות? מי היא חושבת שהיא?!´, שאת אינך מעוניינת בהן... את אינך המחנכת שלהן, ועדיף לך גם לא להגיע למקום הזה. לכן, כל עוד לא מדובר בהפרה בוטה במיוחד, אולי עדיף לשמור על זכות השתיקה ומקסימום לזרוק למדריכה מילה על זה אחרי הפעולה – שתלמד להבא.


העצה השנייה פונה יותר אל הנפש והמחשבה. הנכונות לדבוק בערכים הגבוהים היא דבר נפלא, אבל חשוב לשלב אותה יחד עם הנכונות להכיר ולהבין את מה שמניע את ההמון. ר´ נתן מרומי, שחי לפני כאלף שנה, הגדיר בספרו בשתי דרכים את המושג "הלכה": "דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף, או שישראל מתהלכים בו", ולעניינו חשובה לי ההגדרה השנייה – המורה על כך שמנהג ישראל הוא דבר שיש לו חשיבות. שוב, אני מרגיש שאני חורג מהמקרה שלך, מפני שחברותייך הן ששינו את מנהג המקום, אבל ברצוני להתייחס לאתגרים שאת עשויה להיתקל בהם בעתיד. יש סיבה לכך שחיים חברתיים מתעצבים ונוצרים בדרך מסוימת, ופעמים רבות מסוגלת החברה לתת מקום לערכים שלא חשבנו עליהם קודם לכן. ההלכה צומחת מתוך התקשורת בין הערכים הגבוהים והארץ שאינה כה נמוכה. ולכן לפני שמנסים להגביהה את הארץ, כדאי גם להקשיב לה.
במקרה המסוים שלך, הייתי מציע לך לחשוב למה חברתך התכוונה כאשר זעקה "איך חשבת על זה בכלל?!"



לסיכום, האופן שבו את קוראת את הדברים ניחן בבגרות רבה ויכולת הבנה נהדרת. נראה שאת טיפוס השייך לזן העוצמתי והמיוחד שמסוגל להגיע לגדולות. אני מקווה שנגעתי בנקודות שרצית שאתייחס אליהן, ואם לא – אל תהססי לפנות;)

חננאל

Hananel8@gmail.com

כתבות נוספות