פתיחה
הגמרא בברכות דף כו: מתעסקת במקור לתפילות, כנגד מה תקנו את התפילות בימינו. דעה אחת היא דעת רבי יהושע בן לוי, שהתפילות כנגד הקרבנות: תמיד של שחר כנגד שחרית, תמיד של בין ערביים כנגד מנחה. דעה שניה היא דעתו של רבי יוסי ברבי חנינא, שאבות האומה תיקנו את התפילות ,ובדעה זו אנו נרחיב בדבריו של ר' צדוק בהמשך:
"תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תיקן תפילת שחרית שנאמר "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם. ואין עמידה אלא תפילה שנאמר: "ויעמוד יצחק ויפלל". יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" ואין פגיעה אלא תפילה שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם ואל תישא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי".
תפילת רבים
לענייננו, פרשתנו כוללת בתוכה גם את הפיכת סדום ועמורה, ולפניה ממש את הפסוק המצוטט לעיל על אברהם, שמתפלל בעד חמשת ערי הכיכר לאחר היוודע לו על תכניותיו של הקב"ה להפוך את העיר. ר' צדוק אומר שכל עניין התיקון שתיקן אברהם, הוא לא רק לעניין התפילה, אלא בעיקר המהות:
"אך העניין שבפרשה זו לא מצאנו תפילה ראשונה שהתפלל אברהם אבינו ע"ה על סדום. שדורות ראשונים לא ידעו כלל עניין התפילה שיתפלל האדם לשנות הגזירה. ונח, ששמע שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם לא עלה על דעתו להתפלל לבטל הגזירה. ואברהם אבינו כיוון שגילה לו ה' יתברך עונש סדום התפלל עליהם".
אברהם תיקן מימד חדש בתפילה. עד אותו היום, היה מקובל בין האנשים שגזירה שנגזרה מלפני הקב"ה, אין להשיבה. "גזירה היא מלפני" – ואין להשיב. כתוצאה מההבנה הרווחת הזו, נח לא ניסה אפילו להתפלל לשינוי גזירת המבול. אברהם, התפלל לטובת אנשי סדום ברגע שגילה לו הקב"ה את תכניותיו, ועוד במתקפה חזיתית:
"ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?! אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תישא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה. חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשעוהיה כצדיק כרשע! חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!".
אברהם חידש, שאפשר לשנות, או יותר נכון להשפיע על גזירותיו של הקב"ה תוך כדי מהלכם, ולא לשבת בחיבוק ידיים לנוכח המצב הקשה שקבוצת אנשים קטנה כגדולה עומדת לעבור. במאמר מוסגר, הרמב"ם בהקדמותיו למשנה חולק על "כת המדברים" הטוענת שאין בחירה לאדם כלל, וכל מעשיו כתובים וידועים, ואין שום שינוי שהוא יכול לעשות. לעומתם הרמב"ם טוען שיש את יסוד הבחירה החפשית לאדם, והוא קובע את בחירותיו, לא איזה גורם עליון בלבד.
תפילת יחיד
ר' צדוק אומר, שיצחק, כמו אברהם אביו, הוסיף מימד נוסף לתפילה שלנו היום:
"ורק ביצחק כתיב ויעתר יצחק. ואף אברהם...שלא מצינו שהתפלל על בנים ורק ביצחק כתיב ויעתר יצחק...ואף שאברהם אבינו התפלל על סדום היה בשביל אחרים אבל להתפלל על עצמו לא עלה על דעתו".
המימד שחידש יצחק בתפילתו היה תפילה אישית על עצמו. בניגוד לאביו שכל כולו היה חסד כלפי הבריות ותפילה בעד אחרים, יצחק חידש שאדם יכול גם להתפלל על צרכיו האישיים. ר' צדוק לומד זאת מהמילים בפרשת תולדות: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא". לכאורה, תפילה עבור אשתו שלא יולדת כי היא עקרה, אך בשורה התחתונה הוא מתפלל כי לו אין מי שימשיך אותו הלאה. בניגוד לאביו שהסתפק בבן הפילגש ואמר לקב"ה: "לו ישמעאל יחיה לפניך", יצחק רוצה ילדים מאשתו היחידה, רבקה. הוא מחדש כאן ש"מותר" לאדם לדרוש מה' שישנה את המציאות הפרטית של חייו, כי היא לא נראית לו.
תפילה לעתיד לבוא
תפילת ערבית, אותה תיקן יעקב, משלימה לנו את שלוש התפילות שתוקנו ע"י שלוש האבות. לתפילה זו ר' צדוק אינו מתייחס, אך נראה שאפשר להמשיך את הרעיון שלו הלאה. נבחן את הפסוקים המתארים את תפילתו של יעקב:
"ויצא יעקב מבאר-שבע וילך חרנה: ויפגע במקום כי בא השמש וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא...והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה'...והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך...".
"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוקים עימדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים".
לכאורה, נדרו של יעקב תמוה! ה' מבטיח לו שמירה מלאה עד חזרתו לארץ, ואילו יעקב חוזר בנדרו על אותם הדברים בדיוק! כנראה, שזה בדיוק המימד שמתחדש כאן. לפי הגמרא, יעקב מתפלל לפני החלום, בלילה, כשהכל חשוך מסביב, והוא הולך לקראת דבר לא ידוע. מציאות חדשה לחלוטין לפניו, כשעשו אחיו נושף בעורפו. כל שנותר לו, הוא להתפלל על צרכיו האישיים, כמו שלימד אותו יצחק אביו. אך כאן, הוא מוסיף עוד משהו. הוא מוסיף משהו לעתיד, לא משהו להווה הקרוב מאוד, אלא לעתיד הלא ידוע כלל. הוא אינו יודע מה מצפה לו בבית לבן, ועל אותו המשקל הוא גם ממש אינו יודע את תכניותיו של עשו. כל שהוא מבקש זה שמירה וחזרה בשלום הביתה, לאביו ולאמו. בלילה, הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו שבקשתו התקבלה, ויעקב, בבוקר, לא חוזר על הנדר, אלא מתחייב שבחזרתו הוא יקריב באותו מקום קרבן תודה, כי הקב"ה נענה לתפילתו וייתן לו את בקשותיו. אם כן, מה שחידש יעקב, הוא תפילה בעתיד הלא ידוע, תפילת ערבית, כשהחושך אופף סביב והמציאות בעתיד לא ברורה דיה.
עננו שומע תפילות עננו
הדברים שאמרנו כאן בשם ר' צדוק, בעיקר הלימוד שלמדנו מדבריו על המימד שתיקן יעקב, נשמעים פסטורליים ונחמדים מאוד. וכי מי לא היה רוצה קו ישיר לקב"ה על כל צרה שלא תבוא עליו או על הציבור? רק שבמציאות הדברים כמובן נעשים קצת אחרת.
זכורים לנו מעמדי תפילה המוניים מרגשים מחד ומרוממים מאידך, שכל הציבור התפלל כאיש אחד למען מטרה מסוימת, אך הקב"ה לא נענה לתפילה. זכור לי מעמד כזה משנת תשנ"ד כשחייל צה"ל, נחשון וקסמן, נחטף והוחזק בידי מחבלים במשך שבוע, וביום חמישי הייתה עצרת תפילה המונית בכותל לבקש רחמים מהיושב במרומים למען שחרורו. התוצאה הייתה, שבדיוק למחרת, נהרג נחשון בעת נסיון הפריצה של סיירת מטכ"ל עם מפקד הכח סרן ניר פורז הי"ד. בהלוויה שנערכה עוד באותו הלילה אמר הרב מוטי אלון, שאין לציבור מה להתלונן כלפי הקב"ה מדוע הוא לא קיבל את תפילות ההמונים. הוא הסביר בפשטות, שלפעמים לאבא מותר גם להגיד לא, אפילו אם הבן מנדנד ומנדנד. המבחן האמיתי, כנראה הוא מה שאומר כאן ר' צדוק לקראת הסוף:
"ואף שידע ה' יתברך שלא יפעול בתפילתו, שלא ימצא אף עשרה צדיקים, מכל מקום הועילה תפילתו להציל את לוט"
אברהם התפלל והקב"ה ידע, ואולי אפילו אברהם בעצמו ידע שהוא די מבזבז את הזמן. הרי אין שום סיכוי שה' היה מוצא שם עשרה צדיקים, ובכל זאת התפלל. למה אברהם התפלל? אברהם התפלל, כי הוא ידע שבתפילתו זאת הוא פועל רחמים, שאם לא ייכנסו מהדלת הראשית, ייכנסו מהדלת האחורית. ובאמת שמע הקב"ה את תפילתו – שמע אך לא קיבל לגמרי, אבל את לוט אברהם הצליח להציל.
אם נחזור למה שאמרנו קודם, הרי שעלינו ללמוד מאברהם אבינו מוסר גדול. הוא התפלל אפילו שידע שאין סיכוי, ואנו, שכלל לא יודעים את העתיד אם יהיה טוב או רע, אל לנו לעשות חשבונות. פשוט להתפלל, כי כמו שלמדנו מאברהם אבינו, התפילות לעולם אינן שבות ריקם.