מרד הפועלים בבית החרושת למוות

סיפורם המזעזע והמחריד של אנשי הזונדרקומנדו עלה מחדש לתודעה הציבורית עם הסרט זוכה האוסקר - 'הבן של שאול' של הבמאי ההונגרי לסלו נמש, שנותן זווית מרתקת ומחרידה על אנשי הכבשנים, היהודים שהיו בתאי הגזים כשמעטים מתוכם שיצאו משם בחיים שרדו את אימי השואה.

הסרט מספר את סיפורם של אלו שנאלצו להסיר את הבגדים אם נשארו מגופותיהם של המתים, לגזוז את השיער מגופות הנרצחים, "רופאי השיניים" של היחידה היו אחראים לעקור את שיני הזהב ומתכות יקרות מפיהם של הנרצחים. לאחר מכן הם היו נושאים את הגופות מתאי הגזים למשרפות וטחנו את העצמות שנשארו ואת האפר השליכו לנהר.

"זה אולי הנושא הכי מורכב בתולדות השואה, הכי רגיש וסבוך", אומר ל'כיפה' פרופסור גדעון גרייף, חוקר בכיר במכון 'שם עולם' שהיה מעורב עמוקות בייעוץ היסטורי לסרט זוכה האוסקר. גרייף, היסטוריון של תקופת השואה עם דגש על אושוויץ ודגש גדול יותר על הזונדרקומנדו אותו הוא חוקר כבר 40 שנה.

"תמיד התעניינתי בהיסטוריה יהודית, לשואה הגעתי בהדרגה, סבי היה אמנם אסיר בבונכוולד ואחת מאחיותיה של סבתא שלי שולחה לאוושויץ ונרצחה שם. אך לא הצד המשפחתי היה דומיננטי בהחלטה שלי לעסוק בנושא אלו היו תחושות פנימיות ואני שמח שאני יכול לשרת את עם ישראל בתיעוד השואה ואני מרגיש סיפוק גדול מכך", מספר גרייף.

"משנת 1986 נסעתי על פני העולם כולו ונפגשתי, תיעדתי וראיינתי את כל מי שעוד היה חי מניצולי היחידה, ראיינתי את 31 הניצולים האחרונים ובזה הצלתי את העדויות האחרונות שלהם והסיפור שלהם משמעותי מאד", מספר גרייף, "זה פרויקט של חיים זה היה מאבק נגד הזמן ואני מרגיש תחושה של סיפוק שהצלתי את העדויות האלה. רבים וטובים מחוקרי השואה היו משוכנעים שאיש מהם לא נשאר בחיים. לאחר שהתפרסם ספרי הראשון בנושא ("בכינו בלי דמעות") אמרו לי רבים בפליאה "לא האמנו שיש אנשי זונדרקומנדו שנשארו בחיים", לשמחתנו בין 80-100 שרדו לאחר המלחמה למרות שהנאצים התכוונו לחסל את כולם".

גרייף מספר על הרגע בו הוא הבין שזה מפעל חייו, "ישבתי פנים מול פנים מול יוסף זקר ז"ל בעיר ארטה שביוון, ותוך כדי חשבתי לעצמי שהוא היה בתוך תאי הגזים, זה נראה לא מציאותי ואז שאלתי אתו אם הוא מכיר עוד ניצולים מהיחידה והוא נתן לי את הרשימה הראשונה. כך התחלתי לאגור את השמות. אני לא בטוח שאכן הצלחתי למצוא את כל הניצולים החיים, אך עשיתי כל מאמץ לשם כך" אומר גרייף ומוסיף כי בקרוב יוציא כרך ב' עם העדויות של הניצולים שחיו מחוץ לישראל (הכרך הראשון עסק בסיפורם של הניצולים הישראלים).

[embed]

כאמור, ייעץ פרופ' גרייף לבמאי הסרט בצורה מעמיקה מאד, "לפני שלוש שנים קיבלתי טלפון מאיש הקשר בישראל של הבמאי לסלו נמש והוא ביקש שאפגש אתו. הוא קרא את ספרי והתרשם ממנו מאד. נפגשנו כמה פעמים בתל אביב, אמרתי לו "בבקשה ממך אל תחזור על השגיאות הרבות שעשה הסרט הקודם שיצא על נושא הזונדרקומנדו 'האזור האפור' שעושה עוול גדול לאנשי הזונדרקומנדו שמוצגים בו כאלכוהוליסטים אכזריים".

פרופ' גרייף ולסלו נמש (צילום: יחצ)

ואכן נמש הקשיב לעצותיו של גרייף והקפיד מאד על הדיוק ההיסטורי, "נמש במאי צעיר ומוכשר והסיפור בסרט החדש מאיר את אנשי הזונדרקומנדו באור הנכון שלהם, אנשים עם לב חם שמנסים במרחב הקטן שלהם לעזור ולסייע ולתת לנרצחים את הכבוד הראוי בדקות האחרונות שלהם. אמנם הם לא יכלו להציל את הנרצחים אך עשו כמיטב יכולתם".

הסרט מספר את סיפורו של שאול אאוסלנדר, יהודי הונגרי, איש זונדרקומנדו שרואה גופת ילד שנרצח על ידי הרופא הנאצי אחרי ששרד את תאי הגזים, דבר שאכן קרה פעמיים במציאות, הוא מזהה אותו כבנו, דבר שלא ברור מהסרט האם מדובר בעובדה או בדמיון שנובע שבירה נפשית של גיבור הסרט. מרגע ההחלטה מנסה שאול בכל דרך לאתר רב שיסייע לו לקבור את בנו על פי ההלכה תוך שהוא נקרע בין רצונו לסייע לחבריו במרד נגד הנאצים.

"זו אגדה שנטועה בחיים והשגרה האמתית של אנשי הזונדרקומנדו שאכן הייתה כפי שמוצג בסרט. נמש מאד הקפיד על הדיוק ההיסטורי ושעה לעצותיי בנוגע להצגת אנשי הזונדרקומנדו שאני מכיר את חייהם כל כך טוב עד שלעתים אני חולם בלילה שאני אחד מהם", מספר גרייף.

השחקן הראשי- גר צדק

עוצמתו האדירה של הסרט נובעת גם מליהוקו של השחקן הראשי, גזה רוהריג, מורה לשעבר בגן ילדים, משורר ומוזיקאי הונגרי ונקודה שלא רבים יודעים שהוא גם יהודי שומר תורה ומצוות, חסר כל ניסיון משחק קודם - לתפקיד שאול. באופן ייחודי הסרט מצולם ברובו בהתמקדות על פניו מלאות ההבעה של רוהריג כשהכל סביב מטושטש ולא נראה בבירור כך שגם "הפורנוגרפיה" של המוות נמנעת מהצופים בצורה מתוחכמת וגם ישנה תחושה של מועקה ואינטימיות עם השחקן שמגבירה את התחושות בעת הצפייה ובהחלט צריך לומר שזה סרט לא פשוט לצפיה.

סיפורו של רוהריג בן ה-48 מעניין במיוחד, הוא משורר, זמר רוק ופאנק לשעבר, וכעת גם שחקן. לאחר שהתייתם מאביו בגיל 4, נשלח גזה לפנימייה, ובגיל 12 אומץ על ידי משפחה יהודית. השם העברי שלו הוא רפאל צבי. גזה היה קרוב מאוד לסבו המאמץ, ובשלב מסוים שאל אותו על תמונות שמצא במגירה. הסבא סיפר לנכד הצעיר על כך שאחותו והוריו נרצחו באושוויץ. מכיוון שהסבא מעולם לא רצה לבקר באושוויץ, גזה עצמו רצה לנסוע לשם כדי לחלוק כבוד אחרון.

בגיל 16, הרבה לכתוב ולפרסם שירים ומאמרים, אבל אז סולק מבית הספר לאחר שפרסם מאמרים בעיתון אנטי- קומוניסטי. כיון שלא יכול היה להתקבל לאוניברסיטה בהונגריה, למד פולנית ונסע ללמוד בוורשה. בקראקוב הוא הפך לחלק מסצנת התרבות והאמנות של העיר, והקים להקת פאנק. כשהיה בערך בן 30 נסע לראשונה לאושוויץ. "זה היה נראה אחרת לגמרי מאיך שזה נראה היום. אז זה עדיין לא הפך לאתר תיירותי, ופשוט נשאר כמו שהיה" סיפר רוהריג.

פרופ' גרייף וגזה רוהריג (צילום: יחצ)

אחרי יום אחד במחנה, הוא הרגיש שהוא חייב לבקר שם עוד, לכן הוא שכר חדר בעיירה קרובה וחזר לשם כל יום במשך חודש ימים, בילה שעות לבדו. "במהלך הימים האלו התגבשה בתוכי הצורך בלכתוב שירה".

לאחר אותו חודש, הוא חזר לוורשה, והחליט להתגייר. משם בתחילת שנות ה-90 עבר לגור בישראל, ולמד בישיבה. משם עזב לניו יורק, שם פיתח את עצמו בתור משורר ומורה ליהדות כשהוא עד היום יהודי שומר תורה ומצוות. "הסיבה לכך שהגעתי לישראל כל כך מהר אחרי הביקור באושוויץ, היא שמצאתי את עצמי מתפלל ומרגיש עם זה מוזר. זה מאוד משונה שהרגשתי באושוויץ בבית, אז אמרתי לעצמי שחייב להיות מקום אחר שהוא לא סביב המוות, ועם זאת מקום בו עדיין ארגיש בבית ואוכל להרגיש שאני מתפלל לאלוהים שלי. לכן עברתי לישראל" סיפר רוהריג בראיון.

"אני מאד שמח שהוא עשה את הסרט. באמצעות הקולנוע מיליונים יראו את סיפורם של הזונדרקומנדו", אומר גרייף ומודה כי לא צפה שהסרט יצליח כל כך, "למען האמת לא צפיתי את הפוטנציאל האדיר של הסרט, "הסרט הטוב ביותר בעולם על השואה לא יוכל להנציח או לשחזר אפילו שנייה אחת שם" אמרה לי פעם רות אליעז ניצולת אושוויץ וטראזינשטט וזה נכון, יחד עם זאת ההישג של הסרט והשחקן שהם לוקחים אותך ממש לשם עם האותנטיות ההיסטורית שנשמרה עד לפרט האחרון מתוך תחושת אחריות. לא לחינם זכה הסרט בכל כך הרבה פרסים ולדעתי הוא יקבל עוד רבים נוספים", אומר פרופ' גרייף.

היום לעשות סרט על השואה זה לא דבר פופולארי אבל אני חושב שזו הייתה החלטה נועזת ואני שמח שהיה לי חלק בהצלחה הזו זה סיפור שצריך להילמד לא רק ביום השואה. אני חושב שזה מה שהנרצחים רוצים מאיתנו. הסרט הוא מעין מצבה למיליון ו-300 אלף היהודים שנרצחו באושוויץ הוא לא נכנע למסחריות וזה סוד קסמו.

גזה רוהריג (צילום: יחצ)

בסרט כאמור נראה גם המרד של אנשי הזונדרקומנדו בנאצים בניסיונם להשבית את המשרפות, "זאת אכן אמת היסטורית, לפני כמה חודשים יצא ספר נוסף שלי על מרד הזונדרקומנדו יחד עם איתמר לוין, שמתאר בפעם הראשונה את סיפורו של המרד שפרץ בבירקנאו, המרד השלישי אחרי טרבלינקה וסוביבור של אנשי הזונדרקומנדו. המרד היה מוצלח מאד יחסית למרות הסיכויים האפסיים. הביא לכך שהיהודים נרשמו בהיסטוריה של אושוויץ לא רק כגופות ואפר אלא גם כלוחמים של ממש. כולל גבורת הנשים היהודיות שציידו את היהודים באבקת שריפה ובאמצעות חומר הנפץ הזה נוצרו 25-30 רימוני יד, ארבע מתוכן נתלו כתוצאה מכך על ידי הנאצים ימים ספורים לפני צעדות המוות", מספר גרייף.

"עד לשנה בה התחלתי במחקריי היו הרבה דעות שליליות על אנשי הזונדרקומנדו כמו על הקאפו, היום מבינים שאי אפשר בכלל להשוות ביניהם. מאז אנשי הזונדרקומנדו לא נחשבים כבוגדים או רוצחים. הם היו עבדים אך בהחלט לא אנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים", אומר גרייף ומספר כי באורח מפתיע אנשי זונדר קומנדו קיימו חיים יהודיים עשירים בתוך המשרפות, "הם ניהלו תפילות בציבור באופן יום-יומי ואף קיימו שיעורי תורה וגמרא בתוך המחנה. רבים מאנשי הזונדרקומנדו היו חרדים חלקם רבנים ודיינים".

נותרו בעולם עוד שני אנשי הזונדרקומנדו שנותרו בחיים

לשאלה האם וכיצד היה ניתן להישאר שפוי בתוך הטירוף של מחנות ההשמדה משיב גרייף, האיש שדיבר עם הכי הרבה ניצולים מיחידה האפלה, "אני יכול לומר לך באחריות שכולם נשארו אנשים קונבנציונליים. אם היית עובר לידם ברחוב לא היית מסובב את הראש. היו וודאי כאלה שנשברו, והיו מעטים מאד שהתאבדו, מספר קטן יותר מאסירי אושוויץ הרגילים שהיו ניגשים לגדר החשמלית. הם פיתחו יכולת לדחוק את הרגשות, 'היינו כמו רובוטים כמו מכונות חיות', סיפרו לי כמה מהם את הסוד שסייע להם לשרוד בשפיות".

"הם ראויים לשבח שאחרי הטראומה האיומה הזו הם הצליחו לפתוח דף חדש אחרי היותם עבדים בבית החרושת למוות, להינשא ולהקים משפחות יהודיות חדשות, זה ניצחון הרוח של היהודים שאמנם הוכו קשות בשואה אך הרוח היהודית גברה", הוא מוסיף.

70 שנה לאחר סיום המלחמה, הלכו לעולמם רוב ניצולי הזונדרקומנדו, "שניים בלבד נותרו בחיים. הישראלי האחרון, אליעזר אייזנשימדט הלך לעולמו בדצמבר 2014, כך שבארץ אין יותר ניצולי היחידה. בעולם חיים עוד שני אנשים שראו הכל ושמעו הכל והיו בתאי הגז האיומים. עשיתי הכל כדי להגיע לכמה שיותר מהם, הרגשתי תחושה של מחויבות, אף אחד לא מינה אותי או ביקש ממני מיניתי את עצמי לתפקיד ואף מימנתי את המחקר מכיסי הפרטי ואני מקווה שעתה בזכות הקולנוע מיליונים רבים ברחבי העולם יחשפו לסיפורם המרטיט של הזונדרקומנדו", מסיים פרופ' גרייף.