איך משה רבינו אמר על עצמו שהוא עניו? על גאווה וענווה

שלום לך שואלת יקרה!
טוב לראות שאת מקשיבה לדברי אחותך ושואלת את עצמך האם את מסכימה עם מה שהיא מספרת לך.
את שואלת שאלה שמטרידה רבים ורבות – מהי מידת הענווה, וכיצד ייתכן שאדם יעיד על עצמו שהוא עניו.
את מבינה שכל אחד ואחת צריכים לדעת מהם הכישרונות שניתנו להם מיד בורא העולם, וקיימת חובה להוציא אותם מהכוח אל הפועל. יחד עם זאת את תמהה איך יכול להיות שמישהו - רב יוסף - יעמוד ויאמר שהוא עניו וכי לא בטלה ענווה מהעולם (במסכת סוטה מט, ב).

בטח אמרו לך לא פעם שענווה איננה ביטול עצמי. אדם עניו אינו שפוף ומקטין את עצמו ללא צורך. אדם עניו יודע להעריך את עצמו כפי שהוא; אינו מנסה לנכס לעצמו זכויות שאינן מגיעות לו, וגם לא לחפות על פגמים שאכן קיימים בו; הוא מכיר את עצמו כפי שהוא – את חלקיו הטובים יותר והטובים פחות.
אישה גאוותנית חיה בתוך [דימוי] שהיא יוצרת לעצמה בתוך ראשה, ואותו היא רוצה לחיות. היא אינה מקבלת את עצמה כפי שהיא ומעדיפה לדמיין. היא יכולה לחשוב שהיא הכי חכמה/יפה/מצחיקה/משעממת/גרועה במחניים, למרות שהיא לא. אנחנו יודעים לחיות גם בדימויים שעל פיהם אנחנו פחות טובים ממה שאנחנו באמת, אבל כרגע נעסוק בדימויים המנופחים. אותה אישה חיה בדימוי כי היא יותר ממה שהיא באמת, ולכן [מגיעות] לה כל מיני [זכויות] – כי היא "הכי" או "יותר". אישה שכזו תרצה את תשומת הלב תמיד לעצמה, [ותתקשה מאוד לתת מקום ובמה לאחרים]. המציאות נדרשת להתכופף לפניו הגאוותנית, או לפחות לשאת אליה עיניים מעריצות. הגאוותנית זקוקה למבטים – הם הממלאים את חזה אוויר, וזוקרים את סנטרה.
אדם עניו יודע מי ומה הוא. הוא אינו מעמיד את עצמו מול אחרים ובכפוף אליהם. הוא עושה דברים בשבילו, ובוחן את עצמו בעצמו, או אל מול הקב"ה. הוא יודע להעריך את האחרים הסובבים אותו, ולפרגן על ההצלחות שלהם; הוא אינו חש כי הם תופסים את מקומו בעולם, וכי הוא נלחם איתם על משהו. הוא יודע כאשר מגיע לו לקבל פרס, הוא ידע שהוא זכה בו בצדק או שלא בצדק. הנטייה הטבעית היא להרגיש שהפרס תמיד מגיע לנו, ולא להודות בכך שיש טובים יותר מאיתנו, וכי מותר לנו להיות שניים או שלישיים. נטייה זו עוזרת להגיע גבוה, אך היא גורמת לנו לראות את המציאות בצורה שאינה משקפת אותה כפי שהיא.
התוצר החיובי של הגאווה הוא הביטחון העצמי. הגאוותן בטוח שהוא הכי טוב, ומתנהג בהתאם. גישה זו משתלמת ומועילה לא פעם. במקום ליצור דימוי שאינו משקף את המציאות, עדיף ללמוד כיצד להאמין בעצמנו. אדם המאמין כי הוא יכול להגיע הכי גבוה, ובוטח בכוחות הגלויים והחבויים שיש בו – יגיע גבוה, ויעפיל לגבהים. כיצד לומדים להאמין בעצמנו? הצעתי מספר דרכים בהקשר אחר, בתשובה הבאה:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=263316

רב יוסף הכיר במעלתו ובמי שהוא היה, והוא עמד בפני מציאות שדרשה ממנו לומר בקול את מה שהוא ידע בתוכו – אמרו כי לאחר שרבי נפטר, לא נותרו ענווים בעולם. רב יוסף העמיד את מכריזי ההכרזה על טעותם, ולכן הייתה סיבה טובה מאוד לכך שהוא הביע את ידיעתו בקול.
גם את מוזמנת לשאול את עצמך עד כמה את מצליחה להיות כמו שאת, ולא לדמיין שאת דברים שאת לא. כמובן שאת צריכה גם לאהוב את עצמך, ולדעתי אי אפשר להגיע לענווה בריאה בלי לאהוב ולהעריך את עצמנו, אבל אפשר לשאול את עצמנו האם אנחנו ענווים. בדיקה פשוטה תהיה לשאול האם אנחנו אוהבים לגרום לאנשים אחרים להרגיש שאנחנו יותר טובים מהם. עניו אינו משחק משחקי כבוד; הוא אינו מתעקש על פרינציפים קטנים ויודע להכיר בטעויות שלו. הוא יודע לדרוש את המקום שלו, אבל גם לדעת לתת מקום לאחרים.

לסיכום:
ענווה היא המידה הטובה והבסיסית ביותר, בגלל שהיא משנה את כל העמידה של האדם בעולם. העניו יודע לקבל את עצמו ואת הזולת, לעומת הגאוותן שיוצר לעצמו דימויים ויוצר תחושה שהוא גבוה ושהאחרים נמוכים. העניו עומד מול עצמו או מול הקב"ה, ואילו הגאוותן מתועב בפני ה´ (מסכת סוטה ד, ב).
יחד עם זאת, חשוב לדעת ששינויים אורכים זמן, ובניית עמדה של ענווה, אמונה ואהבה עצמית היא דבר לא פשוט שאורך זמן – וזה בסדר גמור.

בהצלחה לך יקרה!
חננאל
Hananel8@gmail.com