קצת עלי:
שם: חנה קטן
עיסוק: אם ורעייה, סבתא, אשת רב, רופאה גינקולוגית, וגם סופרת - לפי סדר החשיבות
מקום מגורים: מבוא חורון
קצת על התיק שלי:
התיק שלי שבע הימים, מרוט מטלטלת הדרכים. הוא גדול אבל קל, כדי שאוכל להכתיף אותו ללא קריסת מערכות, למרות כתפיי הרחבות. יש בו המון כיסים בגדלים שונים, ותיקתק ענק לסגירה, כי הריצ'רצ'ים בדרך כלל לא עומדים בעומס ו'נשברים' באמצע הדרך. בקצב שאני מחליפה תיקים, אין פלא שהוא עשוי מפלסטיק, ותמיד בצבע שמח, כי פשוט חבל על ההשקעה. התיק יוחלף הרי, לפי התנודות המזומנות במצב הרוח.
הוא צריך להכיל ולהכיל ולהכיל את כל ההכלה לה אני נדרשת ביומיום, וזאת משימה לא פשוטה בכלל. כשאני מכינה לי את התיק, אני בעצם מתייקת בדמיוני את יום המחר, על משימותיו.
בסתם יום של חול הוא מכיל חותמת ומרשמים, גלגל הריון, עטים, דפים, מפתחות למרפאות השונות , יומן אמתי עם טעם של פעם, פנקס טלפונים וכתובות משפחתי [כן ירבו...] ובדרך כלל ספר מעניין או מאמר שממתין להתייחסות.
התיק מבפנים באדיבות המצלם
הפריט הכי:
הפריט הכי כיפי: נו, כמובן- תמונות של הילדים והנכדים, תמונה עתיקת יומין של זוג צעיר ומתוק, וגם פתקי אהבה למיניהם מהאיש, מילדיי, מחברותי, וממטופלות מתוקות במיוחד.
הפריט הכי שימושי: חשוב- תמיד יש כרטיסי ביקור של כל חברות המין היפה שפגשתי [חוץ משלי] - של יועצות בכל תחומי המשפחה, של פיזיותרפיסטיות, מדריכות בשיטת פאולה, דולות, תומכות לידה, שדכניות, בודקות טהרה, וסטייליסטיות.
חשוב: שמות לתפילה של מטופלות, חברות ושכנות - לפרי בטן, לזיווג, לנחת. וגם טישו- לפציינטיות ולי, כמאזינה פעילה.
חיוני: כמה זוגות משקפיים- אחד לקרוב, השני לרחוק, השלישי למחשב, הרביעי- לפוזה של המושכלת. דיסק און קי עם מצגות מוכנות לשליפה אם יסתבר שהוזמנתי להרצות, ופשוט פרח מזיכרוני.
מביך: פתקונים של חברת תרופות עם הרישום- 'הגלולה הסגולה', או עטים שעל גבם מתנוסס בצבעוניות - 'כל אחת ומה שמתאים לה'- פמיניסטי...
מיותר: מפתחות בצורות וגדלים שונים שאני ממש לא זוכרת את מה הם פותחים
תיק כחול מפלסטיק באדיבות המצלם
פריט עם סיפור-
יש לי תיק מיוחד לשבת. תיק של סבתא מחלקת הסוכריות.
היום, כשזקנתי ושבתי, וכבר אין לי ילדים קטנים שזקוקים לשמירה צמודה בבית, אני מתענגת על תפילת ליל השבת, מצוידת תמיד בערימה ענקית של טישו סופג במיוחד, כי – מה לעשות- הפכתי לבכיינית לעת זקנה. עם זליגת הדמעות, האיפור שלי הופך לבליל צבעוני , פסים פסים של כחול ושחור וורוד על לחיי וסביב עיני, מראה פורימי מושלם [בנותיי מאד לא אוהבות את הבכי שלי "אסור לבכות בשבת, אמאלה... זה גם פדיחה שכולן רואות אותך ככה...בשביל מה את בכלל מתאפרת"...] ואני- בשלי. אבל העונג הגבוה יותר הוא האצבעות הרכות והשמנמנות שמתלפפות סביב כף ידי הפרוסה, והעיניים הגדולות , מבריקות מאושר של רגע מתוק, באדיבות סוכריות טופי דביקות בשלל צבעים. מעין עולם הבא ממש.