באסרו חג של שמחת תורה האחרון, קבלתי הודעה בווטצאפ ממישהי אנונימית בזו הלשון: "שלום הרבנית. זוכרת איך שדברת בכאב על גירושין. אני רואה לאחרונה המון ,המון זוגות שמתגרשים, ואנשים טובים, טובים מאד. אז אולי זה סתם שאני כבר שנים עושה מאמץ שלא להגיע לזה, אולי זה משהו בדורנו? אולי זאת הדרך להישאר באמונה ולא לסבול. הדברים השתנו מאד. הרבה פעמים נראה כי הבעלים חיים בימי הביניים, ונשים שכחו להיות אישה..."
חשבתי לעצמי: מה אני אומרת לה? לא מזהה אותה. ואני בכלל רציתי להתאושש באסרו חג מהחגים. אבל בכל זאת שאלתי אותה מי היא ואם היא שוקלת להתגרש...
היא ענתה לי: "מבינה שזה צעד טיפשי ולא חכם ולא כלום. אבל גם להמשיך לא מוצאת כוחות."
בקיצור, מהון להון הרמתי אליה טלפון וניהלתי אתה שיחה ארוכה מאד כדי לברר את העניין. הכביסות והכלים נדחו לבוקר אחר....
בסופו של דבר היא הקשיבה ודיברה. שיתפה בפרטים. נתתי לה כמה עצות , כמה טיפים. "חפרתי" לה קצת באישיות שלה, המלצתי על סדנה. ואחרי שבועיים קבלתי ממנה הודעה בזו הלשון:
"רק לעדכן ולהודות. החלטתי מצדי להמשיך במסע הנישואים. בסופו של דבר זה אתגר ולמה שאוותר, בלי יותר מדי כיוונים, אבל במציאות שרואים מסביב(שאין אנשים מושלמים) נראה כי בעלי מספיק טוב ואפילו מעל הממוצע. תמיד יש שאיפות לטוב יותר, שיהיו שאיפות ולא ציפיות...התחלתי אימון לשיפור בטחון עצמי. בגדול נופלת וקמה, נופלת ו...הרבה חושך, אבל מנסה לראות את האור בקצה המנהרה. אז תודה, על רגע נוסף מודה."
לפעמים אני נזכרת איך לפני כמה שנים ,באחת מסדנאות הזוגיות שלי באיזה מתנ"ס, שיתפה אותנו אישה בת 50 + לערך בחוויה שהיתה לה במועדון דיסקו בתל אביב. היא נישאה צעירה, בגיל 17. שנים רבות הרגישה שהחמיצה את נעוריה. לא הלכה מספיק לבלות. נכנסה להריון ונשאבה ללידות , ילדים ועבודה. עכשיו , כשהילדים בגרו ויש לה פנאי ,החליטה לפצות את עצמה. בגיל חמישים + החליטה לנסוע לתל אביב למועדון דיסקו, כמו הצעירים. שכנעה את בעלה לבוא אתה ונהנתה מכל רגע. דא עקא ,שבעלה כבר מיצה את ה'תענוג' אחרי זמן קצר, התעייף ורצה לחזור הביתה. היא כעסה: עד שנסעה לתל אביב ליהנות קצת, להשתולל כצעירה, הוא, ה'זקן 'שלה , כבר רוצה לחזור הביתה! אך לפתע תפסה עצמה מתבוננת סביב ואומרת לעצמה: וגם אם הוא מעצבן אותי עכשיו, במי אני אחליף אותו? הסתכלה סביבה ורשמה לעצמה:' בגילאים שלנו: זה עם כרס, ההוא עם קרחת, וזה בכלל מקומט, וההוא מכוער! אם כבר, בעלי שם את כולם בכיס הקטן. יאללה, נישאר אתו. נחזור הביתה.'
לאחרונה, בעקבות טלפון פתאומי שקבלתי מחברה שהודיעה לי שהיא התגרשה, התחלתי לחשוב על סדרת כתבות בנושא: לפני שאת מתגרשת. אני שמחה שמערכת כיפה נותנת לי הזדמנות. אני אשמח לתגובות, תובנות, ואינני מתחמקת מביקורת.
כן, אני יודעת שגם בתורה כתוב שיש אפשרות לגט. כן, אני יודעת שאין מצווה להיות אומללים בקשר. ובכל זאת, יש מה להגיד ויש כן מוטיבציה לשפר את הקשר כדי להישאר במסגרת הנישואין. לפחות לנסות. לעיין מזווית נוספת. אולי גם לקדם את עצמנו למקום טוב יותר?
האישה המצוטטת לעיל נתנה לי רשות ואת ברכת הדרך.
אני תפילה שמאמצי יישאו פרי. ואם אצליח לעזור לכמה משפחות וזוגות לבנות את עצמם , לחיות ביחד ולעבוד על הקשר בלי לפרק את הזוגיות, יהיה זה שכרי על כל עמלי.