אניית מלחמה נשלחה למשימת אימונים בלב ים בתנאי מזג אויר קשים במיוחד. הראות הייתה מוגבלת בשל הערפל הסמיך, ומשום כך נשאר רב החובל על הגשר כדי לפקוח עין על כל הפעילויות. זמן קצר לאחר רדת החשכה, דיווח השומר מכנף הגשר: "אור בכיוון לימין החרטום."
"האם קבוע או נע לאחור?" שאל הקפטן.
"קבוע, המפקד," ענה השומר. זו הייתה בשורה רעה: האנייה הייתה בנתיב התנגשות ישיר ומסוכן עם ספינה אחרת.
רב החובל הורה לקשר, "אותת לספינה: אנו בנתיב התנגשות, מייעץ שתשנה נתיב ב-20 מעלות."
האיתות שהתקבל מן הספינה אמר: "מייעץ לכם לשנות נתיב ב-20 מעלות."
רב החובל אמר: "שלח מסר בזו הלשון: "אני מפקד התמרון הימי, שנו נתיב ב-20 מעלות!"
"אני אמנם מלח בדרגת רב"ט, אבל כדאי לך לשנות כיוון ב-20 מעלות." הייתה התשובה.
חמתו של רב החובל בערה בו. הוא התפרץ: "שגר הוראה: אתה לא יודע עם מי יש לך עסק, אני אלוף בחיל הים ומפקד על אניית מלחמה. שנה נתיב ב-20 מעלות. במיידית!"
והתשובה שהתקבל באיתות הייתה: "מה שתגיד אבל קח בחשבון: אני... המגדלור"!
סיפור קצר זה (מובא בספרו של סטיבן קובי: "7 הרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" - באמת שווה קריאה) סופר מאות פעמים, ואפילו ע"י מפורסמים ופוליטיקאים שונים ומשונים. תכל'ס, אחרי בדיקה - לא היו דברים מעולם. זה לא קרא במציאות... זה אולי קצת מאכזב אבל זה לא משנה בכהוא זה ממשמעות האנקדוטה הזו ונשתמש בה כמשל.
הסיפור מדגיש את ההבדל המהותי בין עקרונות (המגדלור, משהו שלא ניתן להזיז או לשנות) לבין אמונות (אמונת המפקד שלאנייה שלו זכות קדימה). ברור שכדאי למפקד האנייה להתאים את אמונותיו לעיקרון המציאות. זה נראה צעד נבון במיוחד ובעיקר בריא.
מאוד חשוב שגם אנחנו נזהה את העקרונות בחיינו. עקרונית, לדוגמא, אם אצא דרך החלון, אפגע. אם לא אעסוק בכושר גופני, גופי יתנוון. אם ארוץ עם הראש בקיר - יכאב לי מן הסתם. מה שקבוע בבריאה ולא ישתנה, לא משנה כמה אני ארצה.
קורח לא קיבל את עקרון ההיררכיה החברתית-רוחנית של עם ישראל ולכן הוא שואל ומצהיר: כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'? לא התאים לו הקטע הזה עם כוהנים-לויים-ישראלים. הוא חשב שזו אמונה שמשרתת את משה ואת השבט שלו, לא עיקרון. ואז ה' בכבודו ובעצמו מתגלה אליו וקובע: בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. למה, שואל המדרש המובא ברש"י, לחכות לבוקר? והנה תשובת המדרש: "בוקר - אמר לו משה: גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו. שנאמר (בראשית א, ה - ז) ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל, כך (דה"א כג יג) ויבדל אהרן להקדישו וגו'." במילים אחרות: ה' ברא גבולות ועקרונות בעולם, העולם אינו שטוח אלא מלא בקצוות כמו ערב ובוקר, לילה ויום, חושך ואור, טומאה וטהרה, חול וקודש וכו' - ואין אתה רשאי לערער עליהם באמונותיך הפרטיות - הם לא ניתנות לשינוי. ישנם דברים שאי אפשר לשנות בחיים ולא כדאי שנתווכח עם הגבולות שבמציאות הזו.
נשמע אמת ויציב אבל מצד שני, הסכנה בקבלת עקרונות החיים - היא שאנו עלולים ליפול לעולם דטרמיניסטי שבו הכול קבוע וידוע מראש. עולם בלי בחירה. זה מה יש - "קבל ושתוק".
אבל זו כמובן גישה מוטעית, שהתורה בעצמה אינה דוגלת בה בד"כ. ולראיה ניקח את דוגמת האנשים שהיו טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם (במדבר ט, י). הם יכלו בקלות רבה לְהִשְׁתַּבְּלֵל ולומר: "טוב, אין מה לעשות. אז פספסנו. אין פסח בשבילנו השנה..." למזלם (ולמזלנו) גישתם הייתה שונה בתכלית: הם ניגשו אל משה וביקשו-דרשו:לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? והשאר היסטוריה ותגובת ה' ידועה לכולנו: הקב"ה "ברא" חג חדש - פסח שני.
אם כן, הכל עניין של איזון והרמוניה (מי אמר 'כרגיל'?): מצד אחד, אנחנו חייבים להכיר ולקחת בחשבון את עקרונות החיים, את מסגרת המציאות הבלתי ניתנת לתמורות. ומצד שני, בל נשכח שמרחב התמרון שלנו בתוך הגבולות האלה רחב הרבה מכפי שאנו מדמים.
ההבחנה בין עקרונות מוצקים שלא ניתנים לערעור לבין אמונות מגבילות שכדאי לאתגר, הינה אחת המלאכות המורכבות והעדינות שבנפש האדם. אבל בהחלט שווה להתאמץ!
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.